כוכב זוהר וטיל: תוכנית החלל של צפון קוריאה
קווים לדמותה של אחת מתוכניות החלל המסווגות ביותר בעולם, תוכנית החלל של צפון קוריאה, המעוררת דאגה רבה בעולם
צפון קוריאה, ככל הנראה המדינה המסוגרת ביותר בעולם, מדינה המפיצה טכנולוגיות גרעיניות וטיליות, מעמידה בכוננות עליונה את שכנותיה, קוריאה הדרומית ויפן, וכן מושכת אליה גינויים בין-לאומיים כמעט מקיר לקיר, בבואה להדגים את יכולותיה הטיליות בניסיונות לשגר לוויין לחלל.
פרטים אמינים על תוכנית החלל הצפון קוריאנית קשה מאוד לאסוף, בראש ובראשונה בשל חוסר הנכונות של המדינה הטוטליטרית הזאת לשחרר מידע רשמי ומוסמך. עם זאת, אפשר – בהסתייגויות מובנות – לשרטט קווים לדמותה של אחת מתוכניות החלל המסווגות ביותר, המעוררת דאגה רבה בעולם. התוכנית ניסתה להציב בחלל לוויין מפיתוח מקומי, בינתיים ללא הצלחה, וכך להצטרף אל "מועדון החלל", מועדון המדינות המסוגלות לשגר לוויין מתוצרת עצמית משטחן, תוך שימוש במשגר מפיתוח מקומי.
קוואנגמיונגסונג (Kwangmyŏngsŏng) – הלוויין הראשון
קוואנגמיונגסונג ("כוכב זוהר" בקוריאנית) הוא שמו של הלוויין הראשון של צפון קוריאה, אותו ניסתה לשגר לחלל ב-31 באוגוסט 1998, בסמיכות ליום השנה החמישים לייסודה של המדינה. שלטונות קוריאה הצפונית טענו שהטיל שנשא את הלוויין קוואנגמיונגסונג-1 שוגר בהצלחה למסלולו בחלל.
כל הניסיונות של המערב לאתר אותות שידור מהלוויין או לזהות אותו בחלל כשלו, והטיל ששיגר כביכול את הלוויין זוהה נופל לאוקיינוס השקט. דבר זה לא מנע מצפון קוריאה להקדיש ללוויין תצוגת קבע במוזיאון הלאומי למדע וטכנולוגיה בפיונגיאנג, שם מוצב דגם של טיל השיגור וכן של הלוויין עצמו. הלוויין זהה בצורתו ללוויין הסיני הראשון, ששוגר בשנת 1970, אך מעט קטן יותר. הדמיון בתצורה מצביע על קשר עמוק בין תוכנית החלל של המדינה לסיוע סיני שקיבלה.
טאיפודונג 1 (Taepodong): ניסיון השיגור הראשון לחלל
בשנת 1998 ניסתה צפון קוריאה לשגר לחלל לוויין באמצעות טיל המכונה "טאיפודונג 1" אך ללא הצלחה, מאחר שהשלב האחרון של הטיל שהה בחלל זמן קצר אך שב ונפל אל כדור הארץ. עוד ניסיון שיגור משנת 2006 כשל אף הוא, והטיל התפרק באוויר.
לאור אופיו של המשטר והתנהלותו בזירה הבין-לאומית, החשש מכל ניסיון שיגור של טיל צפון קוריאני ברור ומובן. עם זאת, אין להוציא מכלל חשבון כי הכוונה של הצפון קוריאנים היא אכן להציב בחלל לוויין, ובכך להיכנס למועדון החלל המצומצם והיוקרתי, שבו חברות מדינות ספורות בלבד, ושלאחרונה נכנסה בשעריו גם איראן. אגב, ישראל היתה למדינה השמינית בעולם ששיגרה לוויין לחלל (אופק 1) באמצעות משגר לוויינים (מסדרת שביט) מפיתוח עצמי, כבר בשנת 1988.
השיגור האחרון: היה או לא היה?
לקראת השיגור האחרון, פרסמה צפון קוריאה - במפגן נדיר של שקיפות - התראה כמה שבועות מראש. ההתראה פורסמה לא רק בערוצי התקשורת הרגילים אלא גם בהפקדת מפה מדויקת ובה שני אזורי סכנה, שבהם ייפלו חלקים מהשלב הראשון והשני של משגר הלוויינים. על פי ההודעה הרשמית אמור היה השיגור להתקיים בעת כלשהי בין ה-4 באפריל 2009 ל-8 בחודש זה. מערך של מתקני גילוי מערביים, עקיבה והתראה נפרס מבעוד מועד בים, ביבשה, באוויר ובחלל, והוא נועד לאסוף מידע רב ככל האפשר על השיגור ומאפייניו ועל ביצועי הטיל.
ב-5 באפריל 2009, בשעה 05:30 (שעון ישראל), שיגרה צפון קוריאה את הטיל המכונה "אונחה" ("גלקסיה" בקוריאנית) ממתקן הניסוי שלה מוסודאן רי (Musudan Ri). טיל השיגור שהוצג שונה משמעותית מהטיל של 1998. הוא תמיר יותר, רחב גוף יותר, ואינו כולל מִסבָּך פתוח בין השלבים (במילים אחרות, מבנה סגור יותר לעומת הטיל הראשון של 1998, שבו החלק בין השלב הראשון לשני היה גלוי, והמבנה שהורכב ממוטות מתכת תמך בחלק העליון. מבנה זה נועד לעזור בהפרדה בין השלבים; התשלום הוא בגרר גבוה יותר לעומת מה שקיים היום).
שני השלבים הראשונים של הטיל פעלו כשורה, וההפרדות (בין השלב הראשון לשני ובין השני לשלישי) התבצעו אף הן כמתוכנן. עם זאת, בשלב השלישי אירע כֶשל כלשהו, שטיבו אינו ידוע, ומנע מהלוויין להיכנס לחלל, והשלב (ובתוכו הלוויין) צלל לים אלפי קילומטרים מאתר השיגור. עוד בטרם היוודע במערב שהשיגור נכשל ושהלוויין צלל בים ציינו מקורות צפון קוריאניים רשמיים כי הלוויין מצוי בחלל והוא משדר לכדור הארץ "שירים מהפכניים".
רוסיה אישרה שהצפון קוריאנים שיגרו לוויין לחלל כשעה וחצי לאחר השיגור, כלומר, לאחר שהלוויין הספיק להקיף את כדור הארץ פעם אחת. גם סין אישרה שמדובר בשיגור לחלל ולא בשיגור של טיל קרקע-קרקע. צפון קוריאה חגגה את "הצלחת" השיגור כאילו השיגה את היעד להפוך לחברה מלאה במועדון החלל. עד היום לא מודה המדינה הקומוניסטית בכישלון ומבחינת תושבי המדינה, הניזונים מדיווחי הממשל, השיגור הצליח. גם אם בעתיד יבוצע שיגור מוצלח יש לזכור כי בין לוויין פשוט, מעין "ספוטניק צפון קוריאני" ובין הלוויינים המתקדמים שמפעילות מדינות דוגמת רוסיה, ארצות הברית, מדינות באירופה וישראל, יש מרחק ניכר ביותר.
למרות הכישלון יש לראות בניסיון השיגור הצפון קוריאני התרסה כלפי המערב, כמו גם הדגמת היכולת המתקדמת של המדינה בטכנולוגיות טילים. אין להוציא מכלל חשבון שימוש עתידי של צפון קוריאה ביכולת השיגור החללית שלה ככלי משחק מול המערב באופן דומה לעסקאות שביצעה בתחום הגרעין. קרי – מזומנים תמורת הפסקת פעילות בתחומים שבהם רואה המערב סכנה לשלום האזור.
הקשר האיראני
משגר הלוויינים האיראני נסמך ככל הנראה גם הוא על טכנולוגיה וידע מקוריאה הצפונית, ולכן יש לראות בכל ניסוי שיגור באחת משתי המדינות ניסוי המניב פירות משותפים לשתיהן. חשוב גם לזכור, כי אין שתי טכנולוגיות טיליות – מי שמפתח את תחום הטילים הבליסטיים יכול להסב את הטכנולוגיה לשימוש במשגרי לוויינים לחלל, ולהפך.
יתר על כן, פיתוח תוכנית חלל למטרות מחקר או ליישומים ביטחוניים יכול להיות כסות מסוימת וערוץ המקל על השגת טכנולוגיות וחומרים הנמצאים תחת פיקוח בין-לאומי, שישמשו גם לתחום ייצור הטילים הבליסטיים, שבמקרה הצפון קוריאני יכולים להיות מצוידים בראש קרב גרעיני. עם זאת, המשגר הצפון קוריאני שונה מאוד מהמשגר האיראני, ואין זה תכנון משותף של שתי המדינות, בהסתייגות מסוימת מתצורת השלב השלישי בטיל הצפון קוריאני.
השלב השלישי של הטיל הצפון קוריאני דומה מאוד – הן בקוטר, הן באורך והן בצורה, לשלב השני של משגר הלוויינים האיראני "סאפיר". יתכן והתכנון של שני השלבים דומה, והם עושים שימוש בטכנולוגיה הלקוחה מטיל בליסטי ישן מתוצרת ברה"מ, R-27, שהימצאותו בצפון קוריאה ואיראן אושרה מספר פעמים על ידי דוברים רשמיים של ארצות הברית ומדינות נוספות. בעת השיגור נכחו במרכז הבקרה נציגים מתוכנית החלל והטילים של איראן. בטיל הצפון קוריאני ניתן היה להבחין גם ברקטות עזר להפרדה בין השלב הראשון לשלב השני, מן הסוג הקיים במשגר הלוויינים של איראן.
משמעות השיגור בזירה הבין-לאומית
במדינות המערב העריכו כי השיגור מהווה למעשה ניסוי של טיל קרקע קרקע לטווח ארוך, המסוגל, לטענת גורמי מודיעין זרים, לשאת ראש נפץ ולהגיע עד לשטחה של ארצות הברית. עם זאת, בצפון קוריאה טענו כי הכוונה היא לשגר לוויין במסגרת מה שכונה "תכנית חלל למטרות שלום". השיגור שביצעה צפון קוריאה הוא הפרה של החלטה 1718 שהתקבלה בשנת 2006 במועצת הביטחון של האו"ם, שדרשה מצפון קוריאה "להשעות את כל פעילויותיה הקשורות לתכניות הטילים הבליסטיים".
המהלך, שאותו הובילו ארצות הברית ויפן במועצת הביטחון לפני כשלוש שנים, בא עקב גל ניסויים ושיגורים של טילים ורקטות, וכן ניסויים גרעיניים. התעלמותה של צפון קוריאה מדרישות מועצת הביטחון, כמו גם הניסוי הגרעיני (לכאורה, שכן אין הוכחות חד משמעיות לכך בשלב זה) שביצעה זמן קצר לאחר מכן, מראות כי מדינה סוררת זו אינה לוקחת ברצינות את איומי המערב, והתגובה הרפה מאוד של ממשל אובמה מלמדת לקח חשוב לא רק את צפון קוריאה, אלא גם את איראן, בבואה לפתח את הארסנל הטילי שלה ואת תוכניתה הגרעינית.
עם השיגור הקרב ובא של משגר לוויינים מדרום קוריאה, השכנה והאויבת, ברור שתוכנית החלל המקוטעת של צפון קוריאה (עם הפסקה של עשור בין שיגור לשיגור) טרם הראתה את מלוא הפוטנציאל שלה. משגר הלוויינים הכבד שפותח בצפון קוריאה יצליח לבסוף לשגר לוויין ולהכניס את המדינה אל עידן החלל; מה תשגר צפון קוריאה לחלל, והאם תסתפק בלווייני מחקר או תצפית, ימים יגידו. החשש של מדינות רבות הוא כי בעתיד תוכל מדינה זו לשגר לחלל מערכות לוחמה מסוגים שונים, ואף "למקש" את אזור המסלולים הנמוכים ובכך לשלול ממדינות אחרות את היכולת לפעול בחלל.
לאור העובדה כי לוחמת חלל אינה חזון רחוק אלא מציאות קיימת, ביותר ממדינה אחת, יש להמשיך ולעקוב אחרי יעדיה של צפון קוריאה. ההסתמכות על מרכיבים טכנולוגיים רוסיים, במיוחד בתחום ההנעה, מצביעה ככל הנראה על כך שצפון קוריאה אינה מתקדמת בתחום הטילי כפי שהעריכו מומחים שונים בעולם טרם השיגור.
טל ענבר הוא ראש המרכז לחקר החלל, מכון פישר למחקר אסטרטגי אוויר וחלל, ויו"ר אגודת החלל הישראלית. המאמר התפרסם בגיליון אוגוסט של המגזין "גליליאו "
לפנייה לכתב/ת 
