המתקמבק

לפני שלוש שנים, הגיע הבמאי היהודי-אמריקני דארן ארונופסקי לפסטיבל הסרטים בוונציה וזכה לחוויה מפוקפקת למדי: סרטו "המעיין" התקבל בשריקות בוז ובביקורות קטלניות. למרות הטראומה האיומה, ארונופסקי לא חשש להתייצב שוב בעיר , והציג ב-2008 את סרטו "המתאבק". "לא חששתי לחזור לכאן", טען ארונופסקי, כשראיינתי אותו שם. "אני אף פעם לא מפחד. בפעם שעברה נהנתי בוונציה, אז זה היה מרגש לחזור. זה פסטיבל נפלא".

מתברר שליוצר המבריק בן ה-40 יש זיכרון קצר, או השקפה ורודה מאוד על המציאות. בכל מקרה, התעוזה השתלמה, והפעם "המתאבק" זכה בפרס אריה הזהב. הרגע בו ארונופסקי עלה לבמה יחד עם כוכב הסרט, מיקי רורק, היה השיא המרגש של טקס הסיום. הזכייה הזאת השיקה את הקאמבק של רורק, מי שהיה סמל המין של שנות ה-80. רורק, שזכה בגלובוס הזהב ובמועמדות לאוסקר על הופעתו המרשימה כאן, חב לא מעט לארונופסקי, שהצליח לשלוף אותו מהביבים ומההרס העצמי.

ארונופסקי (משמאל) עם מיקי רורק בוונציה. קאמבק משותף (צילום: AFP)

"הרעיון שמיקי יעשה את התפקיד הראשי ב'מתאבק' נולד לפני מספר שנים", מגלה ארונופסקי. "תמיד הייתי מעריץ גדול שלו. כשאתה חושב על דמות של מתאבק, אתה מדמיין אדם גדול. ואין בהוליווד שחקנים שהם באמת בגודל הזה. כשחשבתי לראשונה על מיקי, תהיתי אם הוא פנוי והאם הוא מסוגל לעשות את זה. כשפגשתי אותו, הבנתי שהוא מוכן להתאמן כדי לעשות את התפקיד, וזה עזר לקדם את המועמדות שלו. כולם ידעו איזה שחקן מוכשר הוא, ולמרבה הצער לא ניתנה לו הזדמנות להראות זאת בשנים האחרונות. אני מרגיש בר מזל להיות האיש שקיבל את מיקי בתקופה בחייו בה הוא מסוגל להיפתח שוב לעולם".

"המתאבק" לא זכה אצלנו להערכה ולהצלחה להן הוא ראוי, מה שעשוי להשתנות כעת, עם צאת הדי.וי.די. רורק, בעל עבר של מתאגרף מקצועי, מופיע פה בתפקיד של אלוף היאבקות שהיה כוכב בשנות ה-80, ועכשיו הוא מרושש ובודד. האלוף בדימוס שסובל מבעיות רפואיות נאלץ להתפרנס מעבודות זניחות ומתעקש לחזור לזירה. הוא לא יודע לעשות שום דבר אחר. הוא גם מכור לאדרנלין. במקביל הוא מתחיל לבלות עם חשפנית מתבגרת (מריסה טומיי) ומנסה לשקם את היחסים עם בתו הלסבית (אוואן רייצ'ל ווד).

להפוך את הזיוף לאותנטי

"הרעיון לתסריט קינן בראשי יותר מעשר שנים, כבר כשסיימתי את לימודי הקולנוע", מספר ארונופסקי. "חשבתי אז שנעשו סרטים נהדרים על אגרוף, וזה ממש ז'אנר בפני עצמו, אבל לא נעשה אף סרט רציני על היאבקות".

הסיפור מאוד מזכיר את הביוגרפיה של מיקי רורק.

"מיקי מאוד שונה מהדמות שהוא מגלם. הוא עבד מאוד קשה כדי להפוך לדמות של המתאבק. ישנו דימיון ביניהם: שניהם היו אייקונים בשנות ה-80 וחוו דעיכה בשנות ה-90, ובהחלט היינו מודעים לדמיון הזה שעשינו את הסרט. אבל הדמות מאוד שונה ממיקי, כבן אדם".

הקרבות נראים מאוד אמיתיים. איך עשית זאת?

"זה אמיתי כמו המציאות שמתחוללת בזירה. היו לנו מאמנים שעבדו עם מיקי, והם לימדו אותו לעשות את כל התנועות. המתאבקים שמיקי נלחם בהם היו אמיתיים, וכך גם קהל המעריצים. לא נעזרנו בפעלולנים. זה נבע גם מסיבות תקציביות, אבל לא רק. אחד המתאבקים טען שמיקי טוב יותר מ-80 אחוז מהמתאבקים היום.

"המתאבק". איזון מאתגר בין זיוף ואמת

"היאבקות היא כמו ריקוד. המתאבקים מתאמנים להגן על עצמם בזירה ככל שניתן, כדי שלא יהרגו אחד את השני. אבל הם משתדלים שזה ייראה אמיתי וכן מכים אחד את השני. זה איזון מעניין בין זיוף ואמת. זה היה אתגר עבורי כקולנוען, איך להראות שזה מזויף, אבל שזה אמיתי. כולם חושבים שמדובר בבידור, ואני רציתי להראות שזה ספורט שכרוך בדם ובדמעות".

"המתאבק" הוא סרט ריאליסטי ומחוספס, מאוד שונה מהעבודות הקודמות שלך. למה החלטת לשנות כיוון?

"רציתי לעשות משהו שונה בצורה רדיקלית מסרטיי הקודמים. וכמו שמדונה אמרה פעם - 'אתה חייב להמציא את עצמך מחדש'. אני חושב שזה נכון. אתה חייב לאתגר את עצמך באופן תמידי. תמיד חשבתי שכל סרט צריך את השפה החזותית משלו, ושבמאי לא צריך לדבוק באותה שפה. ב'מתאבק' בחרתי

בסגנון שמתאים מאוד לסטייל בו מיקי רורק משחק. אני מאמין שבין אקשן לקאט, למיקי אין מושג מה הוא הולך לעשות. ובעזרת הסגנון הנוכחי רציתי לתעד כל מה שהוא עושה".

סיוטים קיבוציים

ארונופסקי נולד בניו יורק, בן לשני מורים יהודים. כשסיים את לימודיו בתיכון, הוא הגיע לביקור בישראל. "בין היתר התנדבתי בקיבוץ דרומית לטבריה שאני לא זוכר את שמו. חשבתי לעבוד במטע האבוקדו, אבל שלחו אותי למפעל לפלסטיק והייתי צריך לרוץ ממקום למקום כמו צ'רלי צ'פלין ב'זמנים מודרניים', ועוד באמצע הלילה. זה היה נורא, וברחתי משם אחרי יומיים".

ארונופסקי למד קולנוע ואנתרופולוגיה באוניברסיטת הרווארד, ואחרי שסיים בהצטיינות את לימודיו הוא ביים את "פאי". סרטו השני, "רקוויאם לחלום" (2000), היה יצירה מרתקת ומצמררת שהתרחשה בשכונת עוני ניו־יורקית והתמקדה בקשר בין אלמנה מזדקנת ובודדה החולמת להופיע בתוכנית טלוויזיה לבין בנה האבוד והמסומם.

ההערכה ל"רקוויאם לחלום" הפנתה את תשומת הלב לארונופסקי, ואפילו בראד פיט התרשם. הם החליטו לעשות יחד את "המעיין". הדרך לסרט השאפתני הזה היתה רצופת קשיים, ולנמשכה שש שנים. פיט פרש בעיצומה של ההפקה, והפרויקט כמעט קרס.

"המעיין". איפה בראד פיט כשצריך אותו?

"עבדתי על הסרט עם בראד במשך שנתיים וחצי, ובנינו מערכת יחסים קרובה", מגלה ארונופסקי. "אבל בסוף הוא בחר לפרוש, וכשהמערכת התפרקה הרגשתי כאילו אני נפרד מחברה. וכשאתה נפרד ממישהו אחרי שנתיים וחצי, זה לא רק עניין של מי ייקח את משחת השיניים. פרידה זה עניין הרבה יותר מורכב".

אהבה מתפקיד ראשון

חלק מהמממנים נסוגו לאור פרישת פיט, וארונופסקי המיואש החליט לכתוב את התסריט מחדש, כדי שיוכל לצלם אותו בתקציב זעום יותר. הוא ליהק את יו ג'קמן במקום פיט, בעוד רייצ'ל ווייס הבריטית שובצה במקום קייט בלנשט,

שהיתה הבחירה המקורית. זה השתלם – האהבה פרחה בין הבמאי עתיר הדמיון לבין ווייס, כלת האוסקר על "הגנן המסור". היום הם מאורסים ויש להם בן, הנרי צ'אנס בן השלוש.

"בצילומים נוצרה בינינו אינטימיות", הוא מסכם. "היה בינינו שיתוף פעולה מדהים". כמו בכל סרטיו, גם ב"המעיין" (2006) שעוסק בחיפוש אחר מעיין הנעורים, יש מוטיבים דתיים ורוחניים. חלקם הגיעו מהמורשת היהודית שלו. "ביהדות יש מסורת לשאול שאלות על המשמעות של החיים ולמה אנחנו כאן. שאבתי ב'המעיין' גם השראה מהרעיון התנכ"י של גן עדן".

שמעתי גם שאתה זומם לעשות סרט על-פי סיפור תנ"כי. האמנם?

"זה נכון. כתבתי את התסריט, וזה מאוד מרגש אותי. אני מנסה להרים את הפרויקט, אבל זה מאוד קשה".

איזה סיפור?

"נח והמבול".

באמת? למה בחרת דווקא בנח?

"כי זה הסיפור הטוב והגדול ביותר שסופר אי פעם. איזו ספינה היא הכי מפורסמת בעולם? אחרי טיטניק, זו תיבת נח".

מי יהיה נוח בסרט שלך?

"אין תגובה".

• לכל כתבות הקולנוע - לחצו כאן