מרגל בקוקפיט

הכניסה לתא הטייס של מטוס ה"בואינג 757" משולה להגעה לעיר זרה וענקית: כל המידע שאתם צריכים מוצג בפניכם בבת אחת, אבל למרבה הצער, אתם לא מבינים מילה אחת. בתא הטייס מתחרים על תשומת ליבם של אנשי הצוות אלפי מפסקים צפופים, מאות נורות אזהרה, לחצנים חשמליים ואין סוף שעונים. בקיצור, מהר מאוד מקבלים כאב ראש אחד גדול.

"זו בדיוק השאלה הראשונה שתמיד שואלים אותנו", צוחק יוסי צין, קברניט (59) המטיס אווירונים כבר משנת 1969: "כיצד לכל הרוחות אנו מתמודדים עם כל הכפתורים. מה שהכי מצחיק זה לראות את האימהות הסקרניות שגוררות לקוקפיט את 'הילד המתעניין' כשהן עצמן לא מפסיקות לשאול שאלות והילד רק רוצה לחזור למושב שלו".

לצד הקברניט צין, במושב הימני של הקצין הראשון, יושב לו בנחת יהודה וינשטיין (54), טייס F-16 לשעבר שמצא עצמו מטיס אווירון הרבה יותר כבד וגמלוני ממה שהכיר בצבא: "שמע, זה לעשות 'סוויטץ' מטורף במוח, אבל כמו לכל דבר – גם כאן מתרגלים", הוא מספר. "עכשיו אמנם הכל מתרחש יותר לאט ובנחת, אבל עדיין חוויית הטיסה היא מה שקובע, וזו חוויה שווה בהחלט".

רגעים אחרי ההמראה, שתמיד מצליחה לרגש, אנחנו מגלים שהמחשב משתלט על המטוס, הטייס האוטומטי נוטל פיקוד והמצערות וההגאים נעים לבד ללא כל מגע אדם. "האמת שזה די מתסכל", מוסיף צין, "אנחנו כאן רק כדי לוודא שהכל נעשה כראוי ומנצלים במהלך טיסה סדירה ללא בעיות מיוחדות רק כשני אחוזים מהידע העצום אותו רכשנו עם השנים. מה שהכי מלחיץ, זה שבמצב חרום עליך לעבור תוך שניות משלווה בה יש ניצול מזערי של הידע שלך, למהומת אלוהים בה עליך להיות 'חד' כמו סכין ולתפקד במאה אחוזים מושלמים, תוך יישום אלפי שעות לימוד שהשקיעו בך על מנת להטיס את האווירון כמו שצריך, ממש כפי שקרה למשל בנחיתת האונס בנהר ההדסון – שם הטייס עבד בדיוק 'לפי הספר' וזאת במעטפת של שניות בודדות עד הנחיתה בנהר".

"כשאתה בחופשה אני זה שעובד", מסביר הקברניט צין, "ועליי כמפקד המטוס מוטלות כל ההחלטות הקשות – כמו למשל האם לבצע נחיתת חרום במקרה שנוסע חש לא בטוב, האם לבטל טיסה לאחר שאמא סוררת זרקה חיתול לשירותים והשביתה חצי מטוס עוד לפני ההמראה, מה אני עושה עם נוסע שמשתולל בטיסה ותולש את השירותים כי אין שתייה בפחיות אלא בבקבוקים – כך שהראש, מעבר לריכוז במכשירי הטיסה, עסוק בעוד מיליון דברים אחרים".

האמת שלמרות היוקרה הרבה שמיוחסת למקצוע, בפועל אין הרבה מה להתקנא בצוות. לאחר הנחיתה שלנו בוורונה באיטליה, מסיע צין את המטוס בשדה עלום שם לעמדת החנייה, המטוס מקיא החוצה את הנוסעים והמיטלטלין, ולאחר בדיקות מחמירות עולים המנקים. "מספיק שהמנקים יתעכבו רבע שעה – ויש לי נזק בלוח הזמנים שלא אוכל לסגור אותו עד סוף הקיץ", רוטן הקברניט כשהמנקים מתמהמהים. "חובה להבין שכל שנייה שמטוס נמצא על הקרקע הוא מפסיד הון כסף, המכונות הללו בנויות לטוס גם 24 שעות ביממה, ואין ל'מנוחה' של המטוס שום יתרון". הטייס והקצין הראשון אפילו לא זוכים להניח את כף רגלם על אדמת איטליה, שלא לדבר על סיבוב בעיר או בדיוטי פרי.

בזמן שהמנקים מתרוצצים במעברים, המטוס עסוק בלגימה שוקקת של דלק סילוני, חלק מהדיילים תופסים תנומה וחלקם מסדר את מנות האוכל לטיסה חזרה. מעבר לדלת תא הטייס, הצוות עמוס בניירת ובעבודה - מישהו הרי צריך לתכנן את הנסיעה חזרה הביתה. קביעת הנתיב, בדיקת האישורים, משקל הנוסעים והמזוודות, רשימת ערוצי הקשר, והכי חשוב - התמודדות עם מזג האוויר הצפוי. "אם יש משהו שמפחיד, זה מזג האוויר", אומר צין. "אף על פי שהמטוס בנוי לעומסים פי כמה וכמה ממה שאמא אדמה יכולה לזמן לנו - אנחנו צריכים לתכנן מסלול אופטימלי שינצל את הרוחות השונות, ושימנע טלטולים או הפתעות אחרות שמהמטאורולוגיה מודיעים לנו שיש בדרך".

לאחר המראה קצרה שוב מגיעה הנקודה בה השליטה במטוס מועברת אחר כבוד לטייס האוטומטי. אנשי הצוות מוצאים עצמם ללא כל תעסוקה בתא. האמת? הטעות הכי גדולה שלי היתה כשלקחתי את אשתי לטיסה והכנסתי אותה לתא. מאז אני עושה כל הזמן כלים במטבח כשאני שב מטיסה, כי היא טוענת שבעבודה אני לא עושה כלום ורק יושב ובוהה במכשירים".

בשלב הזה של הטיסה יישלפו עיתונים, ספרים - והרבה מאוד שיחות נפש. "האינטראקציה בין הטייסים היא מדהימה", מסביר צין את הלך הרוחות. "יכול להטיס את המטוס סגן משנה כשהפקוד שלו הוא מפקד הבסיס שלו, כך שיש המון מצבים מוזרים של מעמדות המתהפכים כאן. כשאתה טס עם 'פרטנר' טוב – כל הטיסה נראית אחרת, וכשיש לך אחד שאתה לא סובל - זה פשוט לא נגמר".

כשאני שואל מהו היעד המועדף עליהם לטיסה גונחים השניים. "אתה צוחק או מה?" שואל צין, "כשאני מגיע לברצלונה אני רואה קיר שכתוב עליו 'ברצלונה' ואז חוזר לארץ. אותו הדבר עם שאר הערים באירופה. הדבר היחיד ממנו אני נהנה בהמראה או בנחיתה הוא מבט חטוף החוצה לנוף, כמו למשל שדות החרדל הענקיים בצרפת, האלפים השוויצריים או העיר פריז. מעבר לזה הראש מרוכז במכשירים, וזהו".

אני מתעניין לדעת מה עושים טייסים כשהם מוצאים את עצמם במושבים האחוריים, כנוסעים מן המניין. צין מבהיר שהוא נמנע בכל דרך מביקור בתא הטייס: "יש לי יותר שעות עם המכשירים מאשר עם אשתי. הדבר האחרון שאני רוצה לראות כשאני יוצא לחופשה זה עוד מכשירים וכפתורים".

לפני פרידה אני שואל את השניים שאלה אחרונה - עם מה הכי קשה להם להתמודד במקצוע? "עם האוכל", גונח צין, "כל הזמן הדיילות מאכילות אותנו בשלל מטעמים מהמטבח. בגלל שאנו טסים כל הזמן הלוך ושוב, יש ברוך השם מבחר עצום, אז בכל טיסה אני עולה כמה קילוגרמים. זה פשוט בלתי נסבל..."