אכזריות רב ערוצית
סיפור עלייתו ונפילתו של דודו טופז חושף את הציניות של שוק העבודה המודרני. היחס אל בני אדם כאל אובייקטים, חפצים, הוא שורש הרעה
זה סיפור טראגי על אהבה נכזבת. אחרי עשרות שנים על הבמה ומול מצלמות הטלוויזיה, הקהל הפסיק לאהוב את דודו טופז. היצירתיות, ההומור, הטרוף, העממיות, כל התכונות שעבדו כמו מכונה משומנת במשך עשרות שנים, הקסימו את הקהל, והביאו לשיאי רייטינג, התעמעמו. משהו שם כבר לא עבד. הקהל עבר הלאה, ודודו נשאר מאחור. אוהב את המצלמה עד טרוף, וזו לא מחזירה לו אהבה. החומר ממנו בנויות כל המלודרמות הרומנטיות, יצר גם את הטרגדיה הזו. אלימות על רקע רומנטי, היו קוראים לזה פעם.
כל מי שמופיע בטלווזיה מבין את החרדה הזו מהיום שאחרי. מבין שזה ארעי, אולי אפילו ריגעי, מבין שכל תשומת הלב הזו, אהבת הקהל, הנדיבות השופעת של הפקיד בעיריה, הידידות של האדם ברחוב, כל אלו יחלפו בבוא היום. והיום הזה יכול להיות מחר. דודו לא הבין. ואולי סרב להבין. סרב לקבל את העובדה שמקור הבעיה הם לא מנהליו בטלוויזיה, אלא הקהל עצמו.
צרתו לא נבעה מכך שסר חינו בעיני אבי ניר או שירה מרגלית. סר חינו בעיני הצופים, וניר ומרגלית רק שיקפו לו את מצבו. הוא בטירפו חבט בם, במקום הקהל. כי עם הקהל אי אפשר לבוא חשבון. בקהל אי אפשר לחבוט. אפשר רק לקבל את גזר דינו, להשלים, וללכת הלאה. החיים, בסופו של דבר, גדולים יותר מרוחבו של מרקע הטלוויזיה.
אני מודה שאני חש צער עמוק על דודו טופז, אף שלא הייתי חברו, אפילו לא ידיד רחוק. אני מזועזע ונסער, מאז שמעתי על מותו. אני מודע למעשי הזוועה שלו, אבל לא יכול שלא לראות מאיזה תהומות של יאוש הם נבעו. ברור לי שמי שאמר לעבריינים להכות את אבי ניר, "עד שירגיש כמו בגיהנום" דיבר מתוך הגיהנום הפרטי שלו. רק אדם שאיבד את שפיותו, שחי במצוקה איומה, יכול היה לדבר כך.
ברור לי שמי שמטיל את כל האשמה רק עליו, לוקה בשטחיות. ברור לי שמי שחושב שטוב עשה שהתאבד, מכניס לשיח הציבורי טון אכזרי, ציני, כמעט הייתי אומר ברברי. לתפישתי, בחברה ליברלית והומאנית, גם מי שחטא, עדין אדם הוא, ומגיע לו יחס של בן אדם. בודאי ובוודאי נכון הדבר כאשר מדובר באדם שעדיין לא הורשע כחוק.
שהרי אם יש חשבון נפש בסיפור הזה, הוא לא שאסור להרביץ.
את זה למדנו כבר בגן. סיפור עלייתו ונפילתו של דודו טופז חושף את הציניות של תעשיית הטלוויזיה, מה היא עלולה לעולל לנפש האדם, כיצד היא יכולה לרומם ולהשפיל, לפי צרכיה, בלי הסבר, בין רגע. ובעצם, לא מדובר רק בטלוויזיה. בשוק העבודה המודרני, ההייטקיסטי, כאשר תעסוקת רבים תלויה על בלימה, היום הם כאן, ומחר אין לדעת היכן יהיו, מי ישליך אותם ולאן, יאוש מטורף מהסוג של טופז, הוא דבר שעלול, חלילה, לחזור על עצמו. היחס אל בני אדם כאל אוביקטים, חפצים, הוא שורש הרעה. כולנו לוקים בכך. כולנו.
