סופה של הפליה
במשך שנים אילצו ברק ובייניש את שופטי המחוזי שמונו לעליון לעבור את השפלת "המינוי הזמני". אמש זה נגמר
יש לברך על מינויים של השופטים ניל הנדל, עוזי פוגלמן ויצחק עמית לבית המשפט העליון. עוזי פוגלמן כיהן במינוי זמני בבית המשפט העליון. בשעתו ביקשתי למנות את השופטים יצחק עמית וניל הנדל במינוי זמני לבית המשפט העליון, אך הדבר לא הסתייע.
חברי הוועדה ובראשם השר יעקב נאמן וכן השר גלעד ארדן, חברי הכנסת דוד רותם ואורי אריאל ועורכי הדין פנחס מרינסקי ורחל בן ארי זכו להישג חשוב נוסף בכך שהביאו לביטול הכלל המפלה והבלתי ראוי שהנהיגו שופטי בית המשפט העליון, ואשר לפיו ימונו לבית המשפט העליון רק שופטים מחוזיים שכיהנו קודם לכן במינוי זמני. בכך התמלאה הדרישה לביטול כלל זה, שהעליתי בתקופת כהונתי כשר משפטים. ביטול הכלל הוא בעל חשיבות ממדרגה ראשונה. הוא מבטיח את עצמאות השופטים, את תקינות פעולת בתי המשפט ואת תקינות הליך המינויים.בעקבות המינוי
"הכרטיס לעליון לא עובר דרך ביניש"
אביעד גליקמן
אחרי שהוחלט למנות את השופטים פוגלמן, הנדל ועמית לבית המשפט העליון, אמר ל-ynet גורם משפטי בכיר: "עד כה, אם הנשיא לא רצה שופטים, הם לא היו מתמנים. זה נשבר". גם מקורבי ביניש מרוצים: "יש לה שקט לשנתיים"
הכלל שהנהיגו שופטי בית המשפט העליון נראה תמים. כביכול כל שאומר הכלל הוא שרצוי לנסות את השופט המחוזי פרק זמן במינוי זמני לפני שיוחלט על מינויו לעליון. אולם בפועל גרם כלל זה נזק חמור. הוא פגע קשות בעצמאות השופטים ויצר תלות מוחלטת של שופטי בית המשפט המחוזי בשר המשפטים ועוד יותר מזה בנשיא בית המשפט העליון. הטעם לכך הוא שעל פי החוק מינוי זמני נעשה על ידי שר המשפטים בהסכמת נשיא בית המשפט העליון.
על פי הכלל שהנהיגו שופטי בית המשפט העליון, אם נשיא בית המשפט העליון סרב לתת את הסכמתו למינוי זמני כלשהו - הרי בכך נשללה האפשרות שאותו שופט ימונה אי פעם לעליון. התלות קיימת גם בשר המשפטים, אולם ניסיון השנים האחרונות לימד שזוהי תלות פחותה, שכן תקופת הכהונה של השר היא כרגיל קצרה במידה ניכרת מזו של נשיא בית המשפט העליון. הבחירה של השופטים ניל הנדל ויצחק עמית לבית המשפט העליון, אף שלא כיהנו במינוי זמני, מלמדת שנשיא בית המשפט העליון לא יוכל למנוע מינוי של שופט כלשהו, אם יש לו תמיכה מספקת מצד חברים אחרים בוועדה.
לכך מצטרף פגם נוסף - שיטת המינוי הזמני עוקפת את הוועדה לבחירת שופטים. שכן אם סירב נשיא בית המשפט העליון להסכים למינוי שופט במינוי זמני, היה בכך, לפי הכלל הישן, כדי למנוע בעד חברי הוועדה מלבחור בו לבית המשפט העליון. היתה זו פגיעה בלתי מוצדקת בסמכות הוועדה. עוד ניתן להוסיף ששופט, המכהן במינוי זמני, איננו זוכה במידת העצמאות שזוכים לה שופטים במינוי מלא, שכן קיים חשש ששופט במינוי זמני יירתע מהבעת דעה העלולה לקומם את השופטים האחרים, שבהם הוא תלוי להמשך דרכו.
שיטת המינויים הזמניים גרמה גם שיבוש חמור בעבודת בתי המשפט המחוזיים. כדי למנות שופט אחד במינוי קבע היו ממנים מספר שופטים במינוי זמני, לאחר מכן מחזירים אותם לבית המשפט המחוזי וכעבור זמן היו מחליטים מי מהם יזכה במינוי קבע. מעבר זה הלוך וחזור מהעליון למחוזי ובחזרה, של מספר לא מבוטל של שופטים, פגע מטבע הדברים בעבודת בתי המשפט המחוזיים ופגע שלא לצורך בשופטים הזמניים, שבסופו של דבר לא מונו.
לבסוף ראוי להדגיש נקודה מרכזית. אין מנהיגות ללא דוגמה אישית. הכלל של מינוי זמני לא חל מטבע הדברים על מי שמונה מהפרקליטות או מעריכת דין במישרין לבית המשפט העליון, שכן במינוי זמני לעליון ניתן למנות רק שופט מחוזי. התוצאה היא שהנשיאה ביניש (כמוה כנשיא ברק) לא כיהנו בבית המשפט העליון במינוי זמני. נוכח דוגמה אישית זו ברור שאין מקום לדרוש מאחרים את מה שאדם איננו דורש מעצמו. יתר על כן ההפליה בין השופטים המחוזיים לבין אלה שמונו במישרין לבית המשפט העליון היתה בלתי נסבלת. טוב שהגיעה לסיומה.
פרופסור דניאל פרידמן, מרצה למשפט באוניברסיטת תל-אביב, כיהן כשר המשפטים
דניאל פרידמן
צילום: עטא עוויסאת
מומלצים
