אבות לא רק אכלו בוסר

פרקי אבות הם מסכת ייחודית במשנה. מדובר בעשרים עמודים בערך, מחולקים לפרקים קצרים, שנוצרו כסוג של ספרות חוכמה, המתכתבת בכמה מובנים עם ספר משלי התנ"כי. לאחרונה זה הופיע במהדורה חדשה, עבה לאין ערוך מן המקור המישנאי.  ערך ופירש אותה באריכות פרופ' אביגדור שנאן, וניתן למצוא ולהתענג שם על כל חמדות הידע ההיסטוריות, האגדיות והלשוניות שצירף שנאן לטקסט החז"לי.

חמדות ידע היסטוריות (צילום: הרצל יוסף)

כדאי בהחלט לקורא החילוני לנתק את פרקי החוכמה האלה מן ההקשרים הרבניים שדבקו בהם ברבות השנים. כשחז"ל מדברים על אלוהים, הם לא מתכוונים לישות המצטיירת מעמדותיו של הרב עובדיה יוסף, למשל, וכשהם אומרים "תלמוד" ("בן חמש עשרה לתלמוד", "תלמוד לומר") הם לא מתכוונים לגמרא, שעוד לא נוצרה אז, אלא לתנ"ך עצמו.

אותו תנ"ך שמולו ובתלמודו התנהל הדיון היצירתי והחדשני שלהם - דיון שניסה ללכת עם מצוות התנ"ך אל הלכות

החיים בזמנם (וזו ה'הלכה'). זה היה כידוע לפני כאלפיים שנה (המשנה נוצרה בערך בין 200 לפנה"ס ל-200 אחריה), כמה מאות שנים לאחר שנחתם התנ"ך ופסקה הנבואה.

בעניין ההשתמטות החרדית

הקסם הוא קודם כל בתמציתיות המתנגנת של אמירות חז"ל: מהלל הזקן ב"אם אין אני לי מי לי" (המזכיר בצלצולו את "אל נא רפא נא לה" של משה), דרך לקחו של בן זומא הבנוי על היפוך מוסכמות: "איזהו חכם? הלומד מכל אדם, איזהו גיבור? הכובש את יצרו, איזהו עשיר? השמח בחלקו".

הקסם נמשך עד הנימה האלגית הקצבית בדברי ר' אלעזר הקפר על החיים והמוות ותחיית-המתים והשיפוט האלוהי: "היִלודים למוּת והמתים להחיות, והחיים לידון, לֵידַע, להודיע ולהיוודע שהוא אל (...) שאין לפניו לא עוולה ולא שכחה ולא משוא פנים ולא מיקח שוחד (...) ואַל יבטיחך יִצרך שהשאול בית מנוס לָך, שעל כורחך אתה נוצר, ועל כורחך אתה נולד, ועל כורחך אתה חי, ועל כורחך אתה מת, ועל כורחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון".

פתיחות, וגם נזירות

ההבדל בין הגישה התנ"כית לחז"לית טמון במידה רבה במצב התלוש והמאוים בימי חז"ל, שחיו תחת מגף האימפריה הרומית, עם חופש מוגבל לפני החורבן ובלי עצמאות אחריו, מחוץ לעברית כשפת דיבור (ארמית היתה השפה המדוברת ועברית "לשון הקודש"). זו היתה גלות, אמנם בארץ, ולפי נסיבותיה כוננו החכמים רפובליקה הלכתית ומחשבתית אלטרנטיבית.

למה הכוונה ב"נשים דעתן קלה"?

חלק מרכזי מהריתוק שמעורר הספר קשור כאמור לאינפורמציות שצירף אביגדור שנאן. יש כאן, למשל, את הסיפור המדהים על ברוריה, אשת רבי מאיר החכמה והדעתנית, שקינטרה את החכמים על האמירה "נשים דעתן קלה" ובתגובה לכך שלח אליה בעלה תלמיד חכם שיפתה אותה.

היא התפתתה, וכשהתגלה לה התרגיל – התאבדה. לא ברור אם זה קרה באמת, אבל שרב ישלח מאהב לאשתו?! מעניין מאוד. השאלה היא אם רבי מאיר היה מתפתה אילו אשתו היתה שולחת לו מאהבת. בקיצור, לא זו ההוכחה ולא זו הכוונה כמדומה באימרה: "נשים דעתן קלה". אבל הסיפור הוא בהחלט סיפור.

"פרקי אבות", פירש וערך: אביגדור שנאן, הוצאת ידיעות ספרים בשיתוף קרן "אבי חי", 235 עמ'