נופש בטונים צורמים
זה התחיל בקבלת פנים של מנגל מול החלון, המשיך במלחמת סאונד בין מערכות הגברה ניידות והסתיים בערב קריוקי זייפני. גל מור בילה סוף שבוע מלא ריחות וצלילים בכנרת – במובן הרע של המילים
מה בן אדם מבקש בחופשה אם לא להיעזב מעט לנפשו ביחד עם משפחתו מול פיסת טבע קטנה, מנוחה נכונה ושקט? כמה עגומה היא הידיעה שלא רק ששקט אינו בנמצא גם בחופש – אלא הרעש אליו התרגל בשגרה מוגבר פי כמה.
אני לא מחסידי תיירות היוקרה, שכבודה וכספה במקומה מונח. בתי מלון יוקרתיים מרגישים לי כמו מפלצות מנוכרות. תנו לי צימר דל, חתיכת דשא מול נוף ואקח את זה מבלי למצמץ פעמיים. וכך בחרנו לבלות סוף שבוע צנוע באחד מכפרי הנופש סביב הכנרת. צימר צמוד קרקע, באחד המקומות האלה שאם תלך שתי דקות על קרקע הכנרת המיובשת תוכל לראות מים.
המראה המעציב של הכנרת המתייבשת היה הסימן מבשר הרעות היחיד שיכולנו לצפות לו מראש. את התופעה המוזיקלית החדשה עבורנו, "הפארטייה הניידת", לא חזינו, אם כי חבל שאנשים שבתוך עמם הם חיים לא התריעו בפנינו מראש.
בסך הכל רצינו קצת שלווה (צילום אילוסטרציה: עמית מגל)
כל המוזיקליות המתפרצת הזו התנקזה לאחד מחניוני החופים בדרך לכפר הנופש. בכל מטר רבוע הצטופפה חמולה משפחתית או חבורה של צעירים שחיברו עצמם למערכת הגברה ניידת. תשכחו מכל מה שהכרתם - אנחנו מדברים כאן על עוצמת סאונד יוצאת דופן. מצד אחד בקעה מוזיקת היפ הופ, מצד שני תופים מטרטרים על אסיד ומצד שלישי - ישראלי. וכל הצלילים מתערבבים זה בזה לקקפוניה קולית.
אתה מביט בחורשת האיקליפטוס, בגשר, בסירה ומנסה להתנתק ולשאוף מלוא הנחירים מריח הטבע - ואז מקבל את זה בראש.
בכניסה לחדר בצימר קידמו את פנינו דיירי החדר הסמוך בטקס עתיק הקרוי "מנגל מול חלון שכנך". לפי מסורת המקומיים, כך מסתבר, מקובל לקבל את פניהם של התיירים החדשים בהקרבת קורבנות ומילוי חדרם בעשן כאות הערכה. לאחר שהתלוננו בקבלה הזיזו את המשפחה המעושנת חמישה מטרים שמאלה. האם הפך המנגל למלה נרדפת לחופשה ישראלית מצויה? האם סביר שנופשים ישרפו בשרים שני מטרים מחלון שכניהם? אילו אני צמחוני, דתי (החופשה נערכה בסוף השבוע) או אדם שפשוט אינו רוצה שריח העשן ידבק בבגדיו ויפלוש לחדרו, האם מהלך כזה מצד שכנים לא פוגע באופן בלתי מידתי בזכותי לנפוש?
מאורעות אלה היו רק הסיפתח לאירוע המרכזי או האקורד הצורם, תקראו לזה איך שתרצו. בלילה החלה חאפלה מודרנית מאחורי חלון חדרנו. בסיוע מערכת ההגברה הניידת ידידתנו, ערכה הקבוצה העליזה תחרות קריוקי נייד, במסגרתו מושמעות נעימות מוכרות ואהובות והזמר-לרגע עם המיקרופון מזייף את עצמו כל הדרך אל התהילה. כך התוודענו לרפטואר שלם של מוזיקה עברית שלא הכרנו מבלי שנשאלנו אם אנחנו רוצים להשתתף במסיבה. הזמר שר את מילותיו של איציק קלה:
"אני קורא בשמך את לא עונה לי
וקולי חוזר כמו הד
בלילות של נדודים את חסרה לי
ואני כל כך בודד"
ואנחנו רצינו לבכות, ולא מהתרגשות. בעוצמה קולית שכזו, אתה לא יכול לקרוא ספר, לא לדבר, לא להשכיב לישון את הילדה. אתה נתון בכפייה תרבותית בדיוק ברגע שאתה אמור להיות חופשי. אתה מנסה למצוא רגע לבד והביחד של האחר אונס אותך.
על האש אצלך בחלון (צילום אילוסטרציה: רוני שיצר)
מי מעז להתלונן?
הצרה היא שבעקבות האלימות הגוברת בחברה הישראלית האינסטינקט הבריא הוא להירתע מלהעיר, אף פעם אי אפשר לדעת איזה פתיל קצר תצית. ולשתוק זו האפשרות הכי גרועה כי משמעתה היא להיכנע מראש ולתת למיעוט חצוף וחסר התחשבות לנצח בקרב על המרחב הציבורי.
אז בחרנו באופציית הביניים – פנייה להנהלת המלון וזו פתחה במשא ומתן עקיף ללא תנאים מוקדמים (מצדנו) להשגת הסדר. כל פניותיהם לחבורה המוזיקלית נענו ריקם בטיעון כי טרם הגענו לשעה בה השמעת רעש בעוצמה כזו אינה חוקית. שיקולים כמו התחשבות באחר או שימוש בטיעונים ערכיים אחרים כנראה כבר אינם חשובים – המוטו העדכני הוא "השתן על שכנך כל עוד זה חוקי".
הטון הוחרף ובמהלך ויכוח השתמש המנהל התורן בנימוק כמו פילוסופי: "הרעש של אחד", אמר, "הוא השקט של האחר". נשמע עמוק, אך לא אמרת כלום. איזו אמירה ריקה היא זו? השקט שלי אינו פולש לשטחו של המרעיש בעוד הרעש שלו מחריד את פרטיותי. זהו זיהום סביבתי לכל דבר. "גם הם אורחים שלנו ואנחנו צריכים לשרת גם אותם", אמר המנהל. באמת, תהיתי, על חשבון הרוב, שאינו מתלונן אך תאבד אותם כלקוחות? האם התיירים המרעישים הם פלח שוק כה אטרקטיבי?
המסיבה של השכנים הגיעה לסיומה מוקדם מהשעה הנקובה בתקנות, מאוחר מדי מבחינתנו וכבר לחופש היה טעם חמצמץ מאוד. אין לי כוונה לחנך ישראלים כי כל ניסיון כזה נידון לכישלון, אז הפנייה שלי היא לרוב הדומם: אל תהססו להתלונן ולהגיב ב"רעש" נגדי משלכם על כל חבורה מרעישה שכזו. האלטרנטיבה היא לסבול בשקט – לא בדיוק המתכון שלי לנופש.
