למה לבייב אמור לעניין אותי?

דרך ארוכה ומהירה למדי עשה היהלומן הצעיר לב לבייב מביתו שבבני ברק לארמון בשכונת בעלי ההון המפסטר שבצפון לונדון. לבייב עזב את ישראל לפני כשנה וחצי לטובת הארמון הלונדוני המרוצף במוזאיקה מצופה זהב. הוא שילם תמורתו 35 מיליון ליש"ט. יותר מ-210 מיליון שקל.

ייתכן שהנכונות לשלם מחיר כה יקר עבור הבית שמעבר לים נעוצה בחוקי המס הנוהגים בישראל ובבריטניה. בישראל הוא נחשב לישראלי שמרבית עסקיו ומרכז חייו הם בחו"ל, ולכן הוא זכאי כאן להנחות מפליגות במס. בבריטניה הוא זכאי להן כי הוא נחשב לתושב זר.

לבייב עשה את כל דרך מלונדון למסיבת העיתונאים, כדי לספר את מה שהיה ידוע: ההון העצמי של "אפריקה ישראל" מסתכם בכ-‭1.2‬ מיליארד שקל, אבל חובותיו עומדים על כ-‭7.5‬ מיליארד שקל. עוד הוא סיפר שהחברה מכרה בשנה האחרונה כמעט את כל נכסי הנדל"ן שאפשר היה למכור מהר, ברווח מסוים. לא ברור אם ניתן למכור עוד נכסים (ונכסים רבים ישנם מניו יורק ועד מוסקבה), וחשוב מזה: לא ברור מהי התמורה שניתן לקבל עבורם ואם יש בכלל קונים. למשל, האם יש קונים למגדל העיתון "ניו יורק טיימס" שבמרכז ניו יורק, ש"אפריקה ישראל" רכשה לפני כשנתיים ב-525 מיליון דולר? 

לפיכך, המוצא היחיד הוא הקטנת החוב ודחיית מועדי הפירעון. הפיצוי היחיד שיכולה החברה להציע לבעלי החוב בתמורה ל"תספורת" הוא העברת מרבית המניות לבנקים ולבעלי החוב האחרים. אבל מבחינת בעלי המניות, שווייה הנוכחי של החברה קרוב לאפס. נפילתו הצפויה של לבייב מעלה כמה שאלות.

מדוע נפילתו של לבייב צריכה לעניין את האזרח הקטן?

במשטר הקפיטליסטי, האזרח הוא קטן, אבל הוא הוא מי שמספק את ההון מחסכונותיו כדי שלבייב ואחרים ירכשו את מגדל "הניו יורק טיימס" ודומיו ברחבי העולם. נפילת עסקיו של לבייב יפגעו בחיסכון הפנסיוני, בקופות הגמל ובקרנות ההשתלמות של רבים. באוצר מרגיעים ומציינים שמדובר "בפגיעה מינימלית". מדובר בכלל העובדות והעובדים המפרישים כספים לפנסיה, והדבר חמור אף יותר לגבי עמיתי בית ההשקעות "פסגות", ששווי האג"ח של לבייב בתיקי השקעותיו הוא בהיקף של 404 מיליון שקל. לכך יש להוסיף 302 מיליון ל"מנורה", ועוד 248 מיליון שקל ל"כלל" ועוד 234 מיליון שקל ל"מגדל" ועוד 160 מיליון שקל ל"פניקס".

מדובר על מאות מיליונים, אבל אלה אחוזים בודדים מסך הנכסים, כספי הציבור, המנוהלים על ידי אותם גופים. אכן, לכאורה מדובר באחוזים בודדים. אבל כפי שנחשף ב"כלכליסט", ישנם נתונים מדאיגים בדבר יכולת החברות במשק לעמוד בהתחייבויותיהן. מתוך החברות שנסקרו, 20% נמצאות ברמת סיכון גבוהה לגבי העמידה בהחזרי האג"ח שלהן בשנה הנוכחית. עוד עולה כי ביחס לתשלומים שנותר לחברות לפרוע ב-2009, לגבי כ-14% מהתשלומים (כמיליארד וחצי שקל) קיים ספק כי ישולמו במועדם.

האם יש סכנה שאוליגרך נוסף ייפול?

אלה שסבורים שהמשבר הקפיטליסטי הסתיים, יכולים להירגע: תהיה התאוששות. הבעיה היא שהמשבר טרם הסתיים, וחרף הצהרותיהם של הפוליטיקאים, הבנקאים והנגידים (ובהם נשיא ארה"ב), אנו נכנסים למיתון שיימשך שנים רבות. בתקופה כזו, מה צפוי לאוליגרכים המקומיים?

היקף חובותיו של עידן עופר, בעל השליטה ב"חברה לישראל" הוא יותר מ-41 מיליארד שקל, מהם כ-10 מיליארד לבעלי האג"ח ועוד 8 מיליארד לבנקים.

חובותיו ארוכי הטווח של יצחק תשובה ("דלק"), עומדים על 44 מיליארד שקל, מתוכם יותר מ-8 מיליארד לבעלי האג"ח ועוד 6 מיליארד לבנקים;

חובותיו של נוחי דנקנר (קונצרן אי.די.בי) לטווח הרחוק מסתכמים בכ-81 מיליארד שקל, מתוכם לבעלי האג"ח כמעט 25 מיליארד ועוד 6 מיליארד לבנקים.

חובותיו לטווח הארוך של אליעזר פישמן (איל הנדל"ן והתקשורת): 23 מיליארד שקל, מתוכם: 3 מיליארד לבעלי האג"ח ועוד 3 מיליארד לבנקים. כך שחובותיהם של ארבעת ה"טייקונים" המקומיים מסתכמים בכ-190 מיליארד שקל – יותר ממחצית תקציב המדינה לשנה זו!

ריכוז החובות מעיד על חולשתם ועל חולשת המשק. כל עוד השיטה עובדת, אנו סומכים על אותם בעלי הון שיחזירו את חובותיהם. אך כשהם נקלעים למצב בו אפילו את הנכסים שרכשו בעזרת כספים שהם גם שלנו - הם אינם יכולים למכור, והם לא מצליחים לפדות את חובם, זה כבר צריך להדאיג אותנו.

רגע, אבל לא החלטתי לשים את כספים הפנסיה שלי אצל עופר או דנקנר. מה יקרה אם כמה מהם ייפלו כמו לבייב?

מי שהחליט שכספי הפנסיה יופקדו בקרנות פרטיות לטובת בעלי ההון, הוא לא אחר מראש הממשלה בנימין נתניהו בעת שכיהן כשר האוצר. כעת אין אפשרות אחרת. כל כספי הפנסיה, ההשתלמות וקופות הגמל נתונים בידי מוסדות פיננסים המעמידים כספים אלה טובת האוליגרכים.

הממשלה יכולה לספק רשת ביטחון לכספי החוסכים, אבל היא החליטה לא לעשות כן בנוגע לחסכונות הציבור לטווח ארוך.

יתר על כן, מגמת עושק השכירים נמשכת. משרד האוצר, לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים וההסתדרות מנהלים כעת משא ומתן על הסכם במגזר הפרטי, לפיו כל אחד מהעובדים בו יתרום רבע יום חופשה עבור קרן למפעלים בקשיים. מדובר בתרומה חד-פעמית של העובדים לטובת מעסקיהם, שתנוכה ככל הנראה ממשכורת ספטמבר. הכספים שיצטברו כתוצאה מהפעלת התוכנית יגיעו ל-250-300 מיליון שקל. "תרומה" מהסוג זה כבר קיימת במגזר הציבורי – ההסתדרות אילצה את השכירים לוותר גם על יום חופשה ועל מחצית מדמי ההבראה. כך עובדת השיטה בישראל: יד רוחצת יד, וכל הידיים נכנסות עמוק אל כיסם של העובדים.

ד"ר אפרים דוידי, מרצה באוניברסיטה ופעיל חברתי