"מתאבדת על המטרה שלי"

"אני לא זוכרת כל מילה שאמרתי. אני זוכרת שבכיתי", נזכרת אלה בטקס סיום התיכון של דניאל (השמות האמיתיים שמורים במערכת), שנולד עם מום לבבי ואוסף של בעיות מורכבות שהלכו והתגלו עם השנים. "סיפרתי להורים על דניאל ואמרתי שאני פונה לכל ההורים שלא מאמינים שאפשר - לכל אותם הורים שבחרו להרחיק את ילדיהם מבני דניאל על היותו שונה ויושבים כאן, אמרתי שהצלקת עדיין כאן. בפנים".

בחודשי חייו הראשונים של דניאל, בית החולים היה ביתה השני של המשפחה המתנדנדת בין ייאוש לתקווה (פרק 1). כאשר מצבו של דניאל התייצב לבסוף, נפטר אב המשפחה מדום לב פתאומי ואלה נותרה לבדה עם נטל הטיפול בדניאל (פרק 2). כשמלאו לדניאל 5, חזרה המשפחה הקטנה ארצה והחלה ההתמודדות עם מערכת החינוך, ההורים והתלמידים שדחו את דניאל בשל חריגותו (פרק 3). אלה התעקשה להשאיר את דניאל במערכת החינוך הרגילה (פרק 4), בניגוד להמלצת וועדת ההשמה.

"זו אני", היא אומרת. "אדם פרטי עם תפיסת עולם אישית לחלוטין ומעט קיצונית על החינוך המיוחד. אנחנו חיים במדינה אכזרית. אתה חייב להיות חוד החנית בכל דבר. הילדים מתבגרים מהר מדי וכך כל דבר נראה. במקומות אחרים אנשים חיים בנחת".

 דניאל: "אני אסיים את בית הספר ותהיה לי תעודת בגרות"

בודד ומכונס בעצמו

הצגת התפיסה של אלה לגבי הישארותו של דניאל במסגרת החינוך הרגיל בכתבה האחרונה, עוררה דיון סוער בטוקבקים. חשוב להדגיש כי ההמלצה להעבירו למסגרת של חינוך מיוחד לא נבעה ממסוכנות לילדים האחרים, אלא מתוך התפיסה שעבור דניאל זהו הפיתרון הטוב ביותר, שיאפשר מימוש פוטנציאל.

הדיון לכשעצמו הוא מעניין ולגיטימי, אך בצד הדיון התיאורטי, יש לזכור שבסופו של דבר התיאוריה והסטטיסטיקה מגיעות לרמת הפרט. הפרט שהוא עולם ומלואו ובמקרה זה ילד. ילד, שאין אדם המכיר אותו טוב מהוריו המלווים אותו ותומכים בו בכל צעדיו ובכל נפילותיו ושמחים עימו בהצלחותיו. אין כאן משוואה מתמטית עם פתרון אחד.

סופו של הסיפור הזה, שעדיין נכתב בכל יום שעובר, אולי ירמוז האם אלה פעלה נכון במקרה האישי של דניאל.

"מנהלת בית הספר העל יסודי באזור מגורינו סירבה לקבל את דניאל לבית הספר. לא עזרו כל תחינותיי", ממשיכה אלה. "כל החברים שהצליח לרכוש, הלכו כגוש לאותו בית ספר. רשמתי את דניאל לבית ספר אחר. עברה עליו שנה קשה מאוד. אף אחד לא הבין שהחמצן שלו היו 4-5 חברים והם היו כל עולמו.

"הוא היה בודד, התיאבון שלו נפגע והוא התכנס בתוך עצמו. שלחתי מכתבים אחר מכתבים ושום דבר לא עזר. כל פרק זמן הוא היה מבקש שאעביר אותו ולא הצלחתי. ואז הוא קם ועשה מעשה. הוא ניגש למנהלת בית הספר ואיים בהתאבדות, אם לא יעבור לבית הספר שרצה. הוא איים שיתאבד בבית הספר. הם צלצלו אלי מיד. הרגשתי פחד עצום. פחדתי שיעשה את זה. כל המערכת עמדה על רגליה. לבסוף נאלצו לקבל אותו לבית הספר שהוא רצה".

בפגישה הראשונה בבית הספר החדש, דניאל אמר למנהלת "אני יודע שאת לא רוצה אותי כאן. זה פוצע ומעליב, אבל אני אסיים את בית הספר ותהיה לי תעודת בגרות. את תהיי גאה בי".

 אלה וחן מבקרות את דניאל במחנה של הצופים

"התחננתי ובכיתי"

הקשיים הלימודיים של דניאל ובעיות ההתנהגות לא נעלמו. "היה לו קושי רב בכתיבה", נזכרת אלה. "והוא לא הספיק להעתיק מהלוח. הוא יצא מהכיתה פעמים רבות בכל שיעור כתוצאה מבעיות קשב וריכוז. בכיתה של 40 ילדים, המורה צריכה להספיק את החומר ויושב ילד שמעיר הערות בלי סוף, יוצא מהכיתה וגורר אחריו תגובות. דניאל לא הכין שיעורי בית ולא היו לו מחברות.

"יכולתי להקים אוהל מול בית הספר ולגור בו. כל הזמן ניהלתי משא ומתן עם הצוות – מחנכת, יועצת, רכזת, מנהלת - נעשה עוד מאמץ. הייתי חוזרת הביתה ומקיימת איתו עוד ועוד שיחות. בדרך כלל זה עזר לפרק זמן קצר. חתמתי על עשרות מכתבי אזהרה ועשרות מכתבי הבטחה. סיפרתי על הקשיים ובכל שנה הפכתי מחדש לחברה קרובה של המחנכת. דאגתי לאפות עוגות ולשלוח פרחים בימי ההולדת. המשכתי לפרנס פסיכולוגים ומורים פרטיים. התחננתי ובכיתי".

הצוות הרגיש כנראה את נחישותה של אלה ודבקותה במטרה, אחרת קשה להסביר מדוע דניאל קיבל הזדמנויות נוספות שוב ושוב. "הרגשתי שאני מתאבדת על המטרה שלי ואולי זה עזר. הלכתי עם הדברים עד הסוף. חיינו ממינוס וכל המשכורת כפי שהיא הלכה לטיפולים".

איכשהו דניאל שרד את בית הספר שנה אחר שנה. השינוי הגדול התרחש בזכות מורה חדש להיסטוריה שנכנס לחייו. "פתאום הוא נתפס להיסטוריה. הגיע מורה שונה ומיוחד שלא ביקש לפתוח ספרים ומחברות ודיבר בעל פה. הוא עצמו היה שונה בנוף בית הספר. אני לא יכולה לפרט, אבל הרקע האישי שלו היה לא פשוט. הוא ראה את הבן שלי באמת ולקח אותו כפרויקט".

דניאל החל להצטיין בהיסטוריה. הצלחה אחת גררה תיאבון להצלחות נוספות. "תחושת ההצלחה נותנת לך תחושת ערך עצמי. לא היו לו מחברות של ממש, אבל הזיכרון שלו פנומנאלי. במקצועות הריאליים היה יותר קשה ושלוש פעמים בשבוע הוא נעזר בשיעורים פרטיים".

"הניצחון הקטן שלי"

אלה למדה איתו ובשבילו. "הייתי מקריאה לו את החומר כמו סיפור והוא היה שוכב במיטה, מצייר ומשרבט. הציונים שלו במקצועות ההומאניים האמירו. משהו קרה לו בכתה י'. הוא גילה את חוש ההומור הייחודי שלו, כבר לא רצה למות כמו בשנים קודמות והפך להיות אחד מהחבר'ה - יציאות, בילויים ובגדים. בכל חגיגות בית הספר הוא היה הצייר הרשמי וגם בצופים הוא הפך ליותר ויותר פעיל ויצא לקורס הדרכה".

כפי שהבטיח, סיים דניאל את בית הספר עם תעודת בגרות. "ידעתי", אומרת אלה בגאווה. "שעות ישבנו יחד ולמדנו מבחן אחר מבחן, הצלחה אחר הצלחה. היסטוריה - 96, תנ"ך - 94, תקשורת - 91 וכך הלאה. רוב הבחינות נערכו בעל פה. זה לא היה פשוט".

בטקס הסיום של בית הספר עם הכניסה לאולם, אמרה מנהלת בית הספר לאלה "מגיעה לך תעודת הצטיינות. את אם השנה בשבילי. תוכלי לומר כמה מילים במהלך הטקס?"

אלה הסכימה. "אני לא זוכרת כל מילה שאמרתי. אני זוכרת שבכיתי. סיפרתי להורים על דניאל. אמרתי שאני פונה לכל ההורים שלא מאמינים שאפשר, לכל אותם הורים שבחרו להרחיק את ילדיהם מבני דניאל על היותו שונה ויושבים כאן. אמרתי שהצלקת עדיין כאן. בפנים. בוערת. פניתי לאנשי החינוך, ואמרתי להם 'הכל אפשרי, רק צריך אהבה וחמלה. המקום שמבין את הילד וחומל עליו חשוב יותר מעוד פרק בהיסטוריה. הודיתי למורה שחולל את השינוי", אלה מוחה דמעה.

"ממש ביקשתי שהמורים שממלאים תפקיד כל כך קריטי בחיי ילדנו, יראו את הילדים, כי כשילד מרגיש רצוי ואהוב ויש לו סביבה תומכת, הכישורים שלו יצאו החוצה. השתמשתי הרבה במילה אהבה. נראה לי שלא הייתה שם עין יבשה. כולם נעמדו ומחאו כפיים. זה היה הניצחון הקטן שלי".

היום דניאל משרת ביחידה מובחרת בחיל הים, מתאגרף שלוש פעמים בשבוע, לומד צילום, מבלה עם חבריו וחולם להיות עיתונאי. "ילדי", כתבה אלה לדניאל עם סיום התיכון. "יש לך משפחה אוהבת, תעודת בגרות, חברים, כישרונות נהדרים ועתיד מזהיר ויש לך אותי". 

בכתבה הבאה נציג בפניכם את נקודת מבטה של חן, אחותו של דניאל, שגדלה בבית בו הרבה מהאנרגיה והמשאבים הרגשיים והכספיים הושקעו באחיה.