אל תתנו לאם להכריע
הגיל האידיאלי לחיול הוא לא בהכרח הגיל שבו מבינים כאב וחרדה של אם שכולה. בקשת החתימה ממנה היא צינית ואכזרית
העיתונים התמלאו במאמרי דעות וראיונות בעקבות הטרגדיה של משפחת רמון, ואם יש משהו שמרתיח אותי בכל העניין, זו הלגיטימציה: הם בני 18, הם כבר בוגרים מספיק להחליט בעצמם.
הם לא. כל העניין הזה, של הצורך בחתימת אם שכולה כדי לאפשר לבנה לשרת בקרבי, הוא ציני ואכזרי. אני בטוח שהוא נולד מתוך כוונה טובה, כמו גם מתוך המנטליות הצבאית של מדינה שחיה על חרבה. אבל כוונות טובות כידוע לא בהכרח מובילות למקומות מוצלחים.
מנגד
על הזכות למות. פעמיים
זיו לנצ'נר
אין ללאום בעלות על הכאב, גם לא על הזכות להתנדב. אסור לחייב בני משפחות שכולות לצעוד אל האש, ובאותה מידה אסור למנוע זאת מהם
בני 18 אינם בוגרים אחראיים. אם הם היו כאלה, לא היו מגייסים אותם לצבא. זה גיל אידיאלי לחיול: צעירים, תמימים ומתלהבים. חומר מצוין למדים. אני מבין את הכורח הזה במדינה כמו שלנו, ומקבל אותו. אבל לא כשזה מגיע למשפחות שכולות.
ילד בן 18 לא מסוגל להבין את הכאב והחרדה של אם שכולה. הוא אפילו לא מסוגל להבין דאגה וחרדה של הורים רגילים. הוא שומע את החברים שלו, את המורים, את המדריכים בסדנת הגדנ"ע. הוא לא ישמע את חריקות קפיצי המזרון כשאמא שלו לא תישן שלוש שנים.
אבי נהרג במלחמת יום כיפור. הוא היה בן יחיד. אמא שלו חתמה, בטח חתמה - הוא לא היה מוכן לשמוע על שירות לא קרבי. הפרופיל הקלאסי של פעם: ילד שעלה לארץ בגיל 10, מאירופה של אחרי מלחמת העולם השנייה, ורצה להיות יותר צבר מצבר. סבתא שלי נרדפה על ידי החתימה הזו עד יום מותה. כשהגעתי לגיל 18 חתימה לא היתה אופציה בכלל. אבל רק היום, כשאני אב לילדים, אני באמת מבין למה.
אמי התחתנה שוב, ונולדו לה ילדים. אחד מהם גויס לקרבי, למרות תחנוניה. החוק היבש לא נרטב גם מדמעות אלמנה: הוא לא היה בן יחיד, וטכנית גם לא בן למשפחה שכולה. יש דברים שאי אפשר להימלט מהם במדינה הזו. אבל את נושא הבנים למשפחות שכולות אפשר לפתור: לוותר על החתימה, להפסיק להעמיד פנים שילד בן 18 באמת מבין משהו, ולא לגייס יתומי צה"ל לקרבי. עדיין יישאר במדינה הזו מספיק אבל וטרגדיות לכולם. על האבל המסוים הזה אפשר לוותר.
לפנייה לכתב/ת 
אסף רמון
צילום: AFP
מומלצים
