חוזה המדינה

מרתק לגלות שגם במאה ה-21 יכולים כתביו של תומס הובס, הוגה דעות בן המאה ה-17, להישמע כה מודרניים ורלבנטיים. אולי הסיבה היא שמעט יצירות השפיעו על דמותה של המדינה המודרנית כמו יצירתו המפורסמת "לויתן".

ההוצאה המחודשת של הספר מאפשרת לקוראים בישראל - צאצאיה של תנועה שמטרתה הייתה ועודנה לכונן מדינה ריבונית לעם היהודי בעת החדשה - לחשוב על משמעות הריבונות בהקשר הציוני, ולבחון מחדש את התנאים להצלחתה של מדינה ריבונית.

הובס. עדיין רלבנטי, במיוחד בישראל (צילום: GettyImages)

חשיבותה של המדינה הריבונית בעיני הובס נובעת מהדרך בה הוא ראה את טבע האדם; הוא ראה אותה מתוך עמדה שאין בה שיפוט, והוא ביאר את הסיבות בגינן אנשים הנמצאים במצב של חירות מוחלטת, ללא כוח המסדיר את היחסים ביניהם, מגיעים בעל כורחם למצב של מלחמה מתמדת.

שיוויון שווה מלחמה

מפתיע לגלות שדווקא מי שמזוהה בטעות עם היררכיה - ניחן באינסטינקטים כה שוויוניים. לפי הובס, הסיבה שבני אדם אינם יכולים לחיות בשלום אחד עם השני באופן טבעי, היא דווקא השוויון ביניהם: "הטבע עשה את בני האדם כה שווים ביכולות הגוף והנפש ... ואין בין אדם לאדם הבדל ניכר כדי כך שיוכל אדם אחר להסתמך עליו, על מנת לטעון לאיזה יתרון שלא יוכל גם האחר להתיימר בו טוב כמוהו".

באחד מאמירותיו מסביר הובס כי בני האדם גם שווים בחכמתם כי "קשה להם להאמין כי אמנם יש רבים שהם חכמים כמותם ... ואין לך סימן מובהק לחלוקה שווה של דבר כלשהו יותר מכך שכל אדם חש סיפוק בחלקו".

שוויון זה בסגולות בין בני האדם הוא זה ש"מצמיח תקווה שווה להשגת תכליותינו. ולכן אם שני אנשים חושקים באותו הדבר, בכל זאת אי אפשר להם ליהנות בו יחדיו, הם נעשים אויבים. ובדרכם אל תכליתם....הם משתדלים להשמיד או להכניע זה את זה".

התחרות, הגאווה והפחד מביאים אנשים למצב של מלחמת מתמדת, שבו הם אינם יוצרים ואינם מעבדים אדמה, כי אין הם יכולים להיות בטוחים שהם יוכלו ליהנות מפרי עבודתם. במצב זה החיים טבעם "פחד מתמיד וסכנה מתמדת מפני מוות אלים, וחייו של אדם הם חיי בדידות, דלים, מאוסים, חייתיים וקצרים".

בה בעת שאנשים נגררים למלחמת הכול בכל בעל כורחם, יש בהם כמיהה לשלום ולחיים של יצירה. כדי להשיג את השלום הם מוכנים להתאגד יחד, לוותר על חירותם המוחלטת, ולהעמיד מעליהם כוח שיסדיר את היחסים ביניהם באמצעות חוקים, ויבטיח את ההגנה על חייהם, גופם ושלמותם.

הלויתן הוא הריבון

כוח זה, ה"לויתן", הוא הריבון. ואם חיי החירות המוחלטת הם חיים של פחד ומלחמה, והחיים הריבוניים הם חיים של שלום ויצירה  - הרי שיש להגן על הריבונות מכל משמר. הובס עסק באופן נרחב בסכנות הפנימיות למדינה הריבונית, ומעל לכל לסכנה הצפויה לה בהבנה מוטעית של היחסים בין הריבון לממסד הדתי.

אמנם הובס עסק בזה בעיקר בהקשר הנוצרי, אך הוא הבהיר שמדינה ריבונית עלולה להתפורר מבפנים,

אם בעת כינונה היא מותירה מוקדי כוח, כגון גורמים דתיים, מחוץ לשליטתו של הריבון. בתחומי המדינה הריבונית הובס מותיר לאנשי הדת את מקומם כמורים ואנשי פולחן, אך אינו נותן להם דריסת רגל בכינון חוקים וכללים שלא דרך המדינה עצמה.

בין הסכנות הנוספות שעלולות להביא להתפוררות המדינה הריבונית, מונה הובס גם את האשליה של עמים

ש"נדמה להם שכדי להצליח כמו שכניהם אין הם אלא צריכים לשנות את שיטת הממשל".

בכל אופן, אם לחזור לציונות, המעבר מעם שחי במשך מאות בשנים ללא ריבונות, לעם שהוא ריבון במדינה משלו בארצו, הוא מעבר יסודי שהציונות רחוקה מהשלמתו. ההכרה מקרוב של הרעיונות העומדים בבסיס המדינה הריבונית המודרנית, והמודעות לסכנות הטמונות לפרויקט הריבונות הציוני - הן הפיתויים המוצעים לקורא העברי של "לויתן", מעבר להנאה הצרופה שבקריאת יצירה שיש בה המון שכל ויופי.

• "לויתן" מאת תומס הובס, יצא לאור בהוצאת שלם, ספריית לויתן, בעריכת מנחם לורברבוים ובתרגומו של אהרן אמיר
  

• ד"ר עינת וילף היא מחברת הספר "מקימים, לוחמים ואנחנו: הדור השלישי והמאבק על דמותה של מדינת ישראל "
  
  

•  לכל כתבות המדור לחצו כאן