תם מסע החלומות: חוגגים את החיים
בערב ראש השנה נחת המטוס ובו 26 ילדים חולי סרטן שהוטסו למסע חלומות בלוס אנג'לס על ידי עמותת "גדולים מהחיים". ד"ר איתי גל, כתבנו הרפואי ורופא המשלחת, ליווה אותם בשבועיים של חוויות מאלפות של פעם בחיים. טור שלישי ואחרון
עד לפני כמה חודשים, הם היו שם כשעוד ועוד שערות מראשיהם נשרו על הכרית. הם היו שם, כשזרועותיהם מחוברות לצינורות עירויי כימותרפיה והם מצויים בבידוד מוחלט סביב ארבע קירות בית החולים. הם היו שם באישפוזים חוזרים ונשנים על כל סטייה של ספירות הדם או עליית חום, הם היו שם כשגופם חווה קרינה עצומה לאחר כל כך הרבה צילומי רנטגן ו-C.T. עד לפני כמה חודשים, קשה היה לראות צל של תקווה או שביב של חיוך על פניהם.
לטורים הקודמים ביומן המסע:
אבל אחרי השנה הקשה שעברו, הם כבר יודעים שהכוחות הגלומים בהם הם כמעט בלתי מוגבלים. הם מקפלים בתוכם עוצמות אדירות, הם חזקים כל כך ויכולים לשרוד את המחלה ולחיות איתה באופן שהוא כמעט בלתי נתפס. אולי פשוט כי אין להם ברירה, אלא לסבול, ולחיות.
חלפו כמה שעות מרגע הנחיתה בשדה התעופה בן גוריון. הדמעות השקופות עוד לא הספיקו להתייבש והפייסבוק נראה כשדה קרב בו חבורת ילדי "גדולים מהחיים" לא מפסיקה להעלות את התמונות שצילם לירן שטרית, שהחלים בעצמו לפני תשע שנים ממחלת הסרטן ומאז משמש צלם מתנדב של העמותה. עוצמת הרגשות הגיעה לרמה כה גבוהה עד שהילדים מסרבים להיפרד זה מזה ויוצרים מארג קשרים רב עוצמה בינם לבין עצמם, לבין צוות המדריכים, לצוות הרפואי ולישראלים הנפלאים בלוס אנג'לס. יחד נוצר מטען רגשי אותו זר לא יבין.
אז מה הופך את מסע החלומות הזה של "גדולים מהחיים" לקסום כל כך? צריך אולי לראות את החיוך על פני הילדים, את צחוקם המתגלגל כדי להבין כיצד לשבועיים תמימים הכוח לתקן חודשים ארוכים של סבל. הצוות של "גדולים" כבר יודע שהתחושה המופלאה הזו, עמה חוזרים הילדים הבייתה, לא תתפוגג עוד זמן רב. למעשה, זו תהיה אחת החוויות העוצמתיות ביותר שיזכרו אצלם.
לא רוצים שהחלום הקסום ייגמר - ילדי גדולים מהחיים. צילום: לירן שטרית
זה התחיל כבר בקבלת הפנים בשדה התעופה. רגע לפני הפרידה המרגשת מההורים, ריצדה על מסך אלעל ההודעה "שנה טובה, גדולים מהחיים". בטיסה הממושכת במטוס 777 החדיש, זכו הילדים לקבלת פנים בתא הטייס ותדרוך על מערכי השליטה והבקרה. בהמשך יפנקו אותם צוותי הדיילים בשלל מתנות עד לקבלת הפנים המחבקת בשדה התעופה בלוס אנג'לס.
מרגע הנחיתה, נדחסו לוחות זמנים צפופים במסע החוף המערבי, ולו כדי שלא לפספס אף אטרקציה מקפיצת אדרנלין בחוויות שעברו הילדים. מרגע ההשכמה בשבע בבוקר ועד אחרי חצות הם יגיעו לכל מתקן אפשרי בדיסנילנד, אולפני יוניברסל, ילטפו לוויתנים ודולפינים בעולם המים, יעלו על רכבות ההרים הגבוהות בעולם בפארק six flags, יטוסו במסוקים פרטיים מעל הוליווד, ישוטו בסירות מירוץ, יבלו ביאכטה פרטית מפוארת, ויצנחו אחרי חצות למיטותיהם במלון המפואר.
"אני רוצה לעלות על הרכבת הזו שמגיעה לעננים" אומרת ג'יהאן כשעיניה בורקות והיא באקסטזה, לא יודעת באיזו לבחור קודם בפארק הענק הזה הרושף בשאון הקרונות. צחוקה המתגלגל בירידה התלולה במיתקן ה"גוליית" המיתמר לגובה של בניין בן 30 קומות ונופל כמעט בזווית של 180 מעלות נשמע עד קצה הפארק.
מיכל שנרטבה לגמרי בפארק היורה עמדה שוב ושוב בתור כדי לא לפספס שום שפריץ. ליעוז שחשש מהמיתקנים לא רצה לעזוב את רכבת ההרים של משפחת סימפסון. שאגות הפחד של אורן סימנו תמיד את תחילת ההתנעה של כל קרון רגע לפני שהוא פרץ בצחוק אדיר ששאב אפילו את לילה השקטה להתגלגל בצחוק היסטרי בכל מיתקן, ואחריהם צוהלים יהלי, רותם, עדי, תומר, דניאל, נרג'ס, נטליה ואסיף.
היום האחרון של המסע אולי בישר את הכל. הילדים חיבקו אותנו חזק חזק, כאילו אומרים: כן, אנחנו מתגעגעים הבייתה. אבל לא רוצים שהחלום הקסום הזה ייגמר. כאן, ממש כאן אנחנו מרגישים בריאים, כמו לפני המחלה. כאילו לא הייתה מעולם. ממסיבת הסיום המרגשת, ועד שעזבנו את אולם היוצאים בשדה התעופה, קשה היה להפסיק לנגב את הדמעות. הן שקופות אמנם, אך נצצו בכל זווית עין.
כן, רק לפני כמה חודשים הם עוד שכבו במיטה, עיניהם כבויות, כשהם רק חולמים לשוב ולהיות ילדים ככל הילדים. במסע חלומות אחד הם הצליחו לחגוג את החיים, לצחוק בלי הפסקה ולהשיב את התקווה העוצמתית הזו שבתוכם.
הם ניצחו במאבק וחגגו בענק. צילום: לירן שטרית
יממה לאחר הנחיתה שבתי לחדר המיון העמוס מתמיד. אבל פתאום הכל שקט כל כך. ליעוז כבר לא קורא לי להעיר את קרלו, הכלב הוירטואלי שלו. גל כבר לא רוטן על שאני שוב מורח אותו בקרם שיזוף, אסיף כבר לא מחבק אותי בבוקר, רותם כבר לא נותנת לי נשיקה, אורן לא מבקש ממני לעשות עוד חיקוי, ג'יהאן כבר לא מתגלגלת מצחוק, ותומר לא מפלפל בשאלותיו המתחכמות. הדרמה אינה פוסקת גם בחדר המיון שלנו, אבל אני לא מפסיק להתגעגע אל הילדים האמיצים, מולם הכל פשוט מתגמד. הם עמדו בגבורה מול האוייב האכזר, הם ניצחו במאבק וחגגו בענק. פשוט, כי הם גדולים מהחיים.
- להתנדבות ב"גדולים מהחיים" לחצו כאן
