בבית של הטליבאן

ב-11.9.2001 הייתי בצ'ילה. הגעתי לשם אחרי שלושה חודשים בדרום אמריקה, טיול-אחרי-צבא שעשיתי בגיל 33. אחרי כל האוהלים והאכסניות של פרו ובוליביה, החלטתי שכאן אני מרשה לעצמי להתפרק יומיים במלון, עד שיגיעו החברים שלי. בחדר ארוחת הבוקר ישבתי לבד מול מסך גדול ששידר סי.אן.אן אספניול. זאת הפעם הראשונה שראיתי טלוויזיה אחרי שלושה חודשים, והיה לי ברור שמדובר בתוכנית תרבות שמתעסקת בסרטים חדשים. על המסך היתה תמונה של אחד ממגדלי התאומים בוער. ביקשתי עוד ריבה.

הסתכלתי על הספר של "לונלי פלאנט" כדי לתכנן אם לרדת לארץ האש או להישאר בסנטיאגו. אחרי שתי דקות של קריאה הרמתי את הראש ושוב ראיתי את אותה תמונה של המגדל הבוער. זה היה מוזר: מה פתאום ממשיכים להראות בדיוק את אותה תמונה מהסרט הזה? הסאונד היה נמוך ולא הבנתי מה אומרים, אבל גם לא ממש ניסיתי. מה שכן, בשורה שרצה בתחתית המסך עם כותרות מהעולם היה כתוב ש"אחמד שאה מסעוד, המצביא האפגני שהביס את ברית המועצות, נרצח". היה לי עצוב. לא הבנתי בדיוק למה זה קרה, אבל אחרי ניתוק מוחלט של שלושה חודשים מהעולם אמרתי לעצמי שיש דברים שאשלים בהמשך. חזרתי לספר, ואחרי דקה באה המלצרית שנראתה קצת מבוהלת והניחה את הריבה על השולחן.

"דיו מיו קה מי בידה אי דל אמור הרמוסו", היא אמרה והסתכלה על המסך. "אלוהים שלי שהוליד אותי והאהבה הקדושה". עכשיו גם המגדל השני עלה באש.

את השהות בדרום אמריקה קיצרתי והמשכתי מיד לניו יורק, שממילא היתה אמורה להיות התחנה האחרונה בטיול. הצלחתי להשיג טיסה רק אחרי חמישה ימים, כי האמריקאים הקשיחו את הגישה בכל הקשור בהמראות ובנחיתות בתחומם. בניו יורק כבר סגרתי עם חדשות ערוץ 2 שהחופש המיוחד שלי הסתיים, אבל הטיול ימשיך בדרכים אחרות: עם אותו תרמיל ואוהל אגיע לפקיסטן ומשם לאפגניסטן, ואת אותה מצלמת וידאו פרטית שהנציחה את מאצ'ו פיצ'ו ואת מדבר המלח של הסאלאר בבוליביה אני לוקח כדי לצלם דברים אחרים. עוד לא ידעתי מהם.

בבית של אחי בניו יורק נזכרתי שבדרכון האמריקאי שלי יש חותמת אחת ממעבר טאבה, שהחתמתי פעם בדרך לסיני. זה היה בנסיעה שבה הבנתי שהדרכון הישראלי שלי לא בתוקף, והייתי חייב לעשות את הדבר הנורא הזה ולהגיש לפקידת המכס את הדרכון השני, האמריקני, כדי שתחתים אותו באותיות עבריות. ידעתי שכדי לקבל ויזה לפקיסטן אני חייב להיפטר מהאותיות האלה.

עצרתי בניו יורק, ולא האמנתי (צילום: גטי אימג'ס)

קימטתי את הדרכון בכוח לצורת כדור, שפכתי עליו קצת אקונומיקה ואז שטפתי אותו בזרם המים באסלה. על התהליך הזה חזרתי שלוש פעמים, ורק אז יצאתי עם העיסה המעידה על אזרחותי האמריקאית למשרדי מחלקת המדינה בעיר. הסברתי שהדרכון נשטף בטעות בכביסה. אחרי שלוש שעות ותשלום קנס של 80 דולר על השחתת רכוש מחלקת המדינה, היה לי דרכון חדש. זהו, נכנסתי רשמית לעולם השקרים וחצאי האמיתות.

בדרך לשגרירות הפקיסטנית עצרתי פעם ראשונה בגראונד זירו, ולא האמנתי: ניו יורק, העיר האהובה שבה נולדתי, היתה אחרת. זה התחיל בבור הענק שהחליף את המקום הכי חיוני ונמרץ שתיפקד על הפלנטה. לא היתה לי מסכה סטרילית לפה ולאף, אז ניסיתי להגן על עצמי כדי לא לספוג את הריח הנורא שעדיין נשב שם, ריח מוות של גופות מרוסקות שעוד לא פונו. ברחובות שהובילו למתחם שבו עמדו פעם התאומים התנופפו אלפי תמונות של נעדרים מהפיגוע, ואנשים שהחזיקו את התמונות האלה התחבקו עם אחרים. זה בעיקר מה שהשתנה כאן, האנשים: כולם דיברו אחד עם השני, התחבקו וניגנו בגיטרה במעגלים. קצב ההליכה של כולם נראה לי פתאום איטי יותר, והניכור הטבעי של מנהטן, שעם השנים למדתי לחיות איתו, נעלם. זה עשה לי חשק גדול להישאר עוד במקום הזה, להיות עם חברים ומשפחה, להתעטף במעיל ובכפפות של ימים ראשונים של חורף, להסתובב בעיר שלי ולהתחבר לעצמי.

כעבור יומיים כבר הייתי בפקיסטן. בלי אף חבר או בן משפחה, באזור שהטמפרטורה בו גבוהה ב-30 מעלות מזאת שבניו יורק, ובמקום להתחבר לעצמי הייתי צריך להסתיר את עצמי ואת הזהות שלי.

קונספירציה עכשיו

"אתה הרי יודע מי הפיל את מגדלי התאומים. זה היהודים, מדינת ישראל". בפעם הראשונה ששמעתי את זה חשבתי שבמקרה נפלתי על נהג המונית הכי הזוי בפקיסטן. מוחמד שריף, שהפך להיות החבר הפקיסטני הראשון שלי, התחיל לדבר איתי בפתיחות מאז שהשגתי לו אלכוהול שמוכרים במלונות באיסלמבד רק לאזרחים זרים. המונית שלו - שכמו כל מונית פקיסטנית היתה מקושטת בעשרות מדבקות ותליונים בשלל צבעים, והשמיעה סלסולים פשטוניים ברמקול היחיד שלצד ההגה - היתה הדבר הכי עולץ ושמח על הכביש. זה די התנגש עם העובדה שבאותם רגעים היא התנהלה לאיטה למקום הכי מבאס בכדור הארץ: הגבול בין פקיסטן לאפגניסטן.

"מה זאת אומרת למה?", הוא חייך כהרגלו, "היהודים רצו לגרום למלחמה גדולה בין אמריקה למוסלמים".

"פה זה לא איסלמבד, האנשים פה פחות מחונכים" (צילום: גטי אימג'ס)

אחרי שהבנתי שכל פקיסטן מדברת על זה, נפגשתי עם בכיר העיתונאים במדינה, מאטין היידר. זה מצידו שמח להתראיין לעיתונאי אמריקני, ועוד לפני שהצבתי מולו את המצלמה הוא ניחם אותי על האסון שפקד את העיר שלי והאומה שלי. היידר, איש מבריק ורחב אופקים, הוא הנחום ברנע של פקיסטן. נמצא בכל מקום, כותב על כל נושא, תמיד הכי מעניין והכי אמין. עד שהוא מגיע לנושא הזה: "אתה בטח יודע שב-11/9, כל היהודים שעובדים במגדלי התאומים לא הגיעו לעבודה. ולא, לא היה שום חג יהודי ביום הזה".

אני לא מאמין שאני מצלם את זה, אבל העיתונאי הכי טוב בפקיסטן ממשיך. "מעבר לזה שהבטיחו שכל העולם המערבי יתגייס למלחמה באיסלאם, הם השיגו עוד משהו פנים־אמריקאי. הרי כמה חודשים לפני כן ניצח ג'ורג' בוש את אל גור במערכת בחירות מאוד שנויה במחלוקת. הלובי היהודי שתמך באופן גורף באל גור החליט כנקמה להמיט על הנשיא בוש את התבוסה הקשה ביותר למדיניות שלו, ולקשור אותו לעד עם האסון הגדול ביותר שהתרחש על אדמת ארצות הברית".

המונית נכנסת לאזור הגבול, ואני משתדל לא לחשוב מה יקרה אם מישהו ידע שאני ישראלי. מוחמד הנהג כנראה קורא את המחשבות שלי. "ידידי", הוא אומר, "אני חושב שכשנצא החוצה אסור שידעו מאיפה אתה. פה זה לא איסלמבד או קראצ'י, האנשים פה פחות מחונכים. יש כאן הרבה טליבאן. בקיצור, אסור שידעו שאתה אמריקני".

מוחמד מבטיח שהוא ידאג לי. אין לי מושג איך, אבל כשאנחנו יוצאים מהמונית הוא מדבר עם כמה אנשים. אחרי שתי דקות הם ניגשים אלי ולוחצים לי את היד. "תכירו", הוא אומר, "זה החבר שלי מדנמרק". רק בעוד כמה שנים יבוא הקריקטוריסט הדני שילעג לנביא מוחמד, ודנמרק עוד תמימה בעיניהם. האמת, הם לא ממש שמעו עליה, בטח לא באזור השבטים שעל קו הגבול.

במקום הצפוף הזה - הכי צפוף שביקרתי בו אי פעם - יש שוק שחור שמייצר בהזמנה כל סוג של נשק או אמצעי לחימה בסיסי תמורת סכומי כסף מגוחכים. כאן גם עוברת הכמות הגדולה ביותר בכדור הארץ של אופיום מאפגניסטן השכנה, ואם לא די בזה, תוך זמן קצר יימלט לכאן ממערות טורה בורה באפגניסטן אוסמה בן לאדן בעצמו. זה מגרש ביתי בשבילו: אין גדר בין פקיסטן לאפגניסטן, והתושבים משני עברי הגבול הבלתי נראה תומכים בו ומעריצים אותו. ההפגנה שהם מארגנים כאן מדי יום היא לא הפגנה במובן שאנחנו רגילים אליו; אין כאן מחסומים או משטרה, ובעצם אין שום נוכחות של השלטון הפקיסטני. כל אזור הגבול של צפון-מערב פקיסטן, וואזיריסטן שמו, נתפס כשטח שהממשלה הפקיסטנית הרימה ידיים בניסיון לנהל אותו.

המגרש הביתי של בן-לאדן (צילום: גטי אימג'ס)

על הרצפה כבר נשרפים דגלי ישראל ואמריקה, ומסביב אלפי בני אדם ממלאים את הרחובות וצועקים "בן לאדן" או "אוסמה". אני תוקע את העיניים שלי בתוך העינית של המצלמה ומתבונן במציאות רק דרך העדשה. אחרי שאני לוקח כמה נשימות אני מרים את הראש ודואג לעשות את הדבר שאחרי 18 שנות ניסיון של עבודת שטח הבנתי שהוא הכי חשוב לכתב באזור עוין: לא להיראות מפוחד. כלומר אני מת מפחד, אבל אף אחד בחיים לא יראה את זה. אם איראה מבוהל יתחילו להסתכל עלי, להתעניין בי ולשאול שאלות, ואז גם ישיגו תשובות. אם אני רגוע הם מסיקים שאני כנראה רגיל לפקוד את המקום, ואולי גם מתארח אצל מקומיים; אחרת בטח לא הייתי מתנהג ככה.

משהו קורה לי ברגעים האלה. אני אפילו לא יודע להגדיר אם זה קור רוח, יכולת תיאטרלית, אדרנלין מטורף או סתם טמטום, אבל מתוך החרדה הזאת אני באמת נותן הצגה משכנעת.

בדיוק כמו שמוחמד הנהג הוא מוסלמי אדוק ושותה וויסקי, ככה גם האיש שהצית את דגל ישראל הוא מוסלמי אדוק שמעשן סיגריה. מעשן ומתבונן במגן דוד נשרף לאיטו. אני מתקרב אליו, מצלם אותו ואת הדגל ממרחק שלא מעיק עליו, ואז מוריד את המצלמה ומבקש ממנו בנימוס סיגריה. הוא מתבונן בי לכמה שניות ואז נותן לי אחת. אני מודה לו ונשאר לעמוד לידו, רגוע, מסתכל בדגל שלי שעולה באש ומנסה לפתח שיחה. לא בכוח, רק כמה משפטים. ממילא קשה לשמוע אחד את השני כשכולם צועקים "אוסמה".

עיתונאים מתים פה

17 בנובמבר 2001, קונדוז, אפגניסטן. כמו תמיד, הפחד בא בסוף היום ולא בעיצומו של האקשן. כשיורים מסביב או מתקרבים לאלפי טליבאנים צועקים - הגוף נדרך, המוח מתחדד, ובסיוע טונות של אדרנלין אפשר להתמודד עם הכל. אבל כשמגיע הלילה, הגוף והראש מבקשים להרפות. כשאני סופסוף לבד, אני יכול להרשות לעצמי להשתחרר מהלחץ של מה חושבים אלה שרואים או שומעים אותי. ההצגות האלה סוחטות אותי יותר מכל הקילומטרים שאני שורף פה כל יום ברגל. ודווקא הלילה הזה, שהיה אמור להיות מרגיע, הופך לסיוט.

לראשונה מאז שחזרתי לאפגניסטן, אני לא ישן באוהל אלא בבית. אמנם בית בוץ, בלי חשמל או הסקה, אבל לפחות מקום סגור שיגן מהקור הנורא שבחוץ. ההלם שתוקף את מי שמגיע לאפגניסטן בעונת מעבר הוא ההבנה שאין ממש עונות מעבר: הקיץ המדברי הבלתי נסבל מסתיים בסתיו של ארבע-חמש שעות, ואחריו משום מקום באים גשמים, שטפונות, סופות וקור של חורף משתק.

הפחד בא בסוף היום (צילום: גטי אימג'ס)

אחרי שבוע יחסית רגוע שהקדשתי לסרט שאני מצלם על נשים באפגניסטן תחת הטליבאן, עשיתי מעבר חד והצטרפתי לכוחות הברית הצפונית שכבשו את העיר קונדוז מידי הטליבאן. אשמטוללה מוסלי דאג לסדר לי את זה. בבתים החדשים שנכבשו הציעו לנו התושבים לינה תמורת חצי דולר לחדר. היינו כעשרה כתבים וצלמים, וכל אחד נכנס לבית אחר. היתה לכולנו תחושה מוזרה: למרות שהטליבאן הסתלקו, לא ראינו חגיגות ברחוב כשנכנסו הכוחות המשחררים של הברית הצפונית.

אני שוכב בתוך השק שינה ומאושר שלא קר לי. בחוץ נשמעות יריות. כל הזמן שומעים כאן יריות, כי זה מה שעושים חיילים שכובשים. אני חייב כמה שעות שינה לקראת מחר, והיריות מפריעות לי להירדם. פתאום אני שומע דפיקה בדלת, ואחרי כמה שניות מגיע טים, כתב של רשת הטלוויזיה הבריטית ITN. הבוקר צילמתי את ההתרחשויות בקונדוז גם בשבילו, כי הצלם שלו חשש להיכנס פנימה. זה קורה כאן לא מעט, אגב, וזה אחד הדברים שאני אוהב בלהיות עיתונאי באזורים האלה: ברוב המקרים אנחנו מסייעים ודואגים אחד לשני, שלא כמו בישראל או בכל ארץ אחרת שבה כתב של תחום מסוים בערוץ מסוים רק רוצה לדפוק את הקולגה בערוץ המתחרה. בימי מלחמת לבנון, למשל, עם כל הכבוד לחיזבאללה - התחושה בערוץ 2 היתה שהאויב האמיתי הוא ערוץ 10, ולהפך.

כאן זה עובד אחרת. התחושה היא שאסור לשחק בבולשיט הרגיל. שאם לא ניתן יד אחד לשני, זה באמת יכול להיגמר במוות. כשהגעתי לקאבול אחרי כמה ימים בלי מקום לישון ובאפיסת כוחות, מי שאסף אותי וסידר לי חדר, אוכל ומים היה רון בן ישי - כתב ערוץ 1 שמולו לכאורה התחריתי. את הימים הראשונים ששרדתי בעיר הזאת אני חייב לאיש היקר הזה. לכן באותו לילה בקונדוז, למרות שכבר כמעט נרדמתי, שמחתי לראות את טים.

"ירו באולף, הוא מת". טים אומר את זה בעצב, אבל גם בנימה של דחיפות. "קום, חייבים לעזוב את הבתים האלה. מה, לא שמעת את היריות?".

אולף סטרומברג היה צלם של הטלוויזיה השוודית. הכרנו רק באותו יום של קרב בקונדוז. מתברר שחבורה של צעירים פרצו לבית הבוץ שבו הוא השתכן והרגו אותו. בהמשך הלילה, כשכל העיתונאים יוצאים מהבתים ומתאספים יחד במתחם מוגן מאולתר, המחשבות מתחילות לרוץ. למה זה קרה? זה הטליבאן? אל-קעידה? זה קשור באידיאולוגיה אנטי-מערבית או שזה סתם שוד? ולמה דווקא הוא? אני נזכר שבאותו בוקר אולף נראה מפוחד מאוד. לא יותר ממני, כמובן, אלא שעם כל הפוזה הנינוחה שלי נראיתי רגוע, יותר שייך למקום, קצת פחות זר. לכן משכתי פחות תשומת לב, אני חושב. אבל רגע, מה אני מתעסק בזה עכשיו?

אני ניגש לנחם את הכתב השוודי שעבד איתו, ופתאום עצוב לי על הכל. עליו, על הנשים המסכנות של הארץ השוביניסטית הזאת, על הארץ הזאת בכלל. וכן, גם עלינו. הרגשתי שזה מתקרב; יותר מדי עיתונאים נהרגים ונרצחים כאן, ואל-קעידה מבטיח פרס לכל מי שהורג עיתונאי. מצד שני, הגעתי לאפגניסטן כדי לספר על גורלה, והדבר האחרון שבא לי עכשיו זה שוב להתעסק בעצמי. זה רק יתסכל אותי ובעיקר יסכן אותי, כי מחשבות כאלה יובילו למסקנות עגומות שיוציאו החוצה את כל המצוקה וחוסר האונים. לא, אני לא רוצה להיות הבא בתור.

בקושי רב אני חוזר לפסאדה הבטוחה, מוציא את המצלמה ויוצא מהמתחם כדי לצלם את האנשים שמתגודדים סביבנו. הם מסתכלים עלי בשקט ומפנים לי דרך. אני ממשיך להתרחק ומגיע אל הכיכר של קונדוז, שם כבר בוערת מדורה גדולה. לוחמי מוג'הידין ממשיכים לירות באוויר, צועקים "אללה הוא אכבר" ושמחים לראות שהגיע צלם להנציח את רגעי האושר שלהם. הם מחייכים אלי; אני מחייך בחזרה. אני באמת רגוע.

רק כשאני רואה את הצילומים האלה, שלושה שבועות מאוחר יותר בחדר עריכה בתל אביב, אני מתחיל לפחד באמת.