לשמר את המנגינה היהודית
יום כיפור הופך לחריג: רק בו יש נכונות לשמר זהות יהודית במרחב הציבורי. במשך השנה נדמה שתת-קבוצות נאבקות כדי לבצר את כוחן, ומסכנות את אופיה היהודי והדמוקרטי של ישראל
את יום כיפור מרגישים עוד לפני שהחל. זרם המכוניות גווע לאיטו ללא הבחנה בין שכונות חילוניות וחרדיות, ותחושת השותפות ביום זה חוצה גבולות ומשותפת לעם כולו. כך, חוויית החג בישראל מסמלת את מהות המדינה כבית לאומי לעם היהודי.
יום כיפור, בינתיים, מוכיח כי כל חלקי החברה הישראלית מכבדים את ההבנה, לפיה כל אחד בביתו וב-ד' אמותיו ינהג כאשר מצווה לו ליבו, אולם במרחב הציבורי יש נכונות לשמר את המסורת רבת השנים ואת הצביון היהודי של המדינה.
אך בימים של חשבון נפש איננו יכולים להשלות את עצמנו. האמת צריכה להאמר: בישראל של היום חיות זו בצד זו חברות שונות. לא מדובר בפלורליזם מבורך, אלא בקבוצות שמתכנסות בתוך עצמן ומאבדות את המכנה המשותף. ילדיהן הולכים לבתי ספר שונים, לומדים תכנים שונים ומקבלים - או שלא מקבלים, בהעדר לימודי ליבה, את החזון המשותף והכלים לעתיד במדינה אחת. כך, הופך יום כיפור לחריג במהותו - ורק בו לעת עתה יש נכונות לאחדות שבאה לידי ביטוי במרחב הציבורי. בשאר ימות השנה, נדמה שהקבוצות השונות מצויות במאבק מתמיד כדי לבצר את כוחן לעומת האחרות.
מדינה יהודית צריכה לשמור על מאפיינים יהודיים בתחום הציבורי, כאלה שאין בהם משום כפייה על הפרט בביתו. בבסיסה חוק כמו חוק השבות ראוי היה להיות חוק יסוד, לא חוק רגיל. מדינה שמן הראוי היה כי תקבע את סמליה היהודיים, הדגל, ההמנון, המנורה ועיר הבירה ירושלים. שתיתן ביטוי ליום השבת כיום מנוחה, לא כעוד יום רגיל בשבוע. שתשמר בציבור סממני חג, כמו ביום כיפור. כך גם בפסח - כל אחד יאכל מה שירצה בביתו, אך את חוק החמץ יאכפו בפרהסיה, ולא רק ברמה העירונית. היום, לאור המחלוקות, היעדר ההסכמות והתכנים החינוכיים הסותרים – כל הקיים הולך ונשחק.
הכרעה והסכמה על החזון, הסמלים היהודיים והערכים החברתיים המשותפים ליהדות ולדמוקרטיה, ורצוי בחוקה, יצמצמו את המתחים החברתיים בינינו. חילונים לא יחששו ממדינת הלכה, המיעוטים לא יחששו שמדינה יהודית משמעה פגיעה בעיקרון השוויון, וגם לא יהיה עוד מונופול על המילה "יהודי" לקבוצות חרדיות אמוניות. היא תהיה של כולנו.
הסכנה לקיומה של ישראל כמדינה יהודית, טמונה גם בהיעדר תהליך מדיני. איננו רשאים לעצום עין נוכח המתרחש בחברה הישראלית. אין די בהצלחת המאבק על קיומה הפיזי של ישראל, אם נאבד את משמעות קיומה כבית לאומי לעם היהודי. החזון הציוני שהיה מובן מאליו בעבר, עלול להישחק עם הזמן, אם לא ניצוק בו תוכן עדכני. חזון משותף הנדרש לכל חברה, חסר לנו. הוא הכרחי למדינה המצויה במאבק מתמיד.
בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, במדינה יהודית ודמוקרטית, כשערכים אלה שלובים ולא מתנגשים זה בזה - מהווים חזון שיכול להתממש ולהתגשם. אך הוא מחייב אותנו לפעולה בטרם נגיע למדינה אחת בין הים לירדן, ובפועל: מדינה שאינה יהודית. הוא מחייב הכרעה פטריוטית בין ויתור על חלק מהארץ כדי לשמור על קיום המדינה כיהודית, לבין ויתור על יהדותה.
החזון מחייב אותנו להכריע הן בתחום המדיני והן בבית פנימה, ואם לא נעשה כן, תאבד ישראל את משמעות היותה מדינה יהודית - בין אם כי לא יהיה רוב יהודי בין הירדן לים, ובין אם ייווצר מצב בו לרוב היהודי במדינה לא יהיה תוכן לאומי משותף.
הימנעות מהכרעה וניסיון להרוויח זמן, ללהט בין רצונות סותרים כדי לרצות את כלל הציבור ולשרוד פוליטית, מובילים לבלבול ולמבוכה – גם בקרב הציבור בישראל וגם בעולם. התבצרות פאסיבית בתחושה "שהעולם כולו נגדנו" - מסכנת את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית.
ביום כיפור אי אפשר שלא להיזכר בסיפור על הילד ששרק בבית הכנסת משום שחסר את מילות התפילה. הרב בירך על שריקתו כביטוי אישי לתפילה. יש בי געגוע לאותו רב שיכבד את דרכינו השונות להתפלל, לקוות ולייחל. החיבור בינינו - של מי ששותף לתפילה בדיבור ומי בשריקה, מי בבית ומי בבית הכנסת, מי בצום ומי מול המחשב – הוא יום כיפור ישראלי. אותו על כולנו לנצור, ולא רק ביום הכיפורים.
ח"כ ציפי לבני, יו"ר קדימה ויו"ר האופוזיציה
