שני ברקים זהרו בשבוע שעבר בשמינו: השופט העליון אהרון ברק, ששמו הוזכר כמי שעשוי לעמוד בראש ועדה לבדיקת התנהלות צה"ל ב"עופרת יצוקה" ואהוד ברק,
שר הביטחון שלא נבהל מאיומי מעצר של משפטנים אסלאמו-בריטים, ולא נטש את בריטניה בבהלה כפי שציפו שיעשה. כך, מי שאחראי לכך שההרתעה שבה לזירתנו אחרי שנים של גמגום מבצעי, עמד בפני אפשרות אומללה שעלולה היתה לכרסם קשות בהרתעה שהוא עצמו השיג.
ישראל הצליחה ללא כל ספק לחדש את ההרתעה כלפי החמאס בעקבות "עופרת יצוקה". אמירה כמו "ישראל המשוגעת" חזרה להיות שגורה בפי אנשים בסלונים ההרוסים של עזה ורפיח. איש אינו טוען שהמערכה בחורף האחרון ברצועה הייתה סטרילית. כאשר מחבל חמוש הפותח באש משתמש באם מיניקה כשכפ"צ, רק באגדות מצפים מהלוחם בטרור להניח את נשקו ולבקש מהאם שלא לשכוח להתפלל על קברו. אפשר שמערכת ההסברה הישראלית לא השכילה להעביר את התמונות האמיתיות מזירת המערכה בעזה, תמונות בהן טרוריסטים מנצלים ניצול ציני סיטואציות אנושיות. ואפשר גם שהתמונות אכן הועברו, אבל בעולם ציני בו שולטים מוסדות כמו "מועצת זכויות האדם של האו"ם", מאומה לא עוזר.
מערכת התעמולה החמאסית קלטה במהירות את הסכנה המוראלית והאלקטוראלית הטמונה בהרתעה שכזו, וחיפשה דרך לנטרל את השפעתה על הציבור הפלסטיני. את אפקט ההרתעה ניסה החמאס לקזז באמצעות פעולות הסברתיות ומשפטיות של הארגון הלא חוקי הזה. מערכות התעמולה והמשפטיזציה שהוא מפעיל ברחבי העולם עובדות בתחכום רב: הן לא מגינות על "ארגון הטרור חמאס" אלא על "תושבי עזה"; הן לא פועלות בזירת המאבק ברצועה, המעלה מיד אסוציאציות של טרור, אלא בזירות משפטיות אירופאיות סטריליות; הן אינן מייצגות חבורות של חוטפי ורוצחי חיילים אלא מופיעות כמי שמייצגות מטעמים אלטרואיסטיים יתומים ואלמנות מג'בליה, נכים מדיר אל בלח וחסרי בית מבית חנון.
חמאס צועד בנתיב מוכר של הטרור הפלסטיני לדורותיו. כמו אש"ף בעבר, גם החמאס ניסה למצות את האפיק "המבצעי" היינו, ביצוע פיגועי טרור מזוויעים תוך הפרת כל הכללים המקובלים ביחסים בין בני אנוש. משלא עלה בידו למנף את ה"הישגים" המפוקפקים מפיצוצי אוטובוסים ומשיגור נערים ונערות להתאבד בחוצות הערים, הוא פנה לאפיק ההסברתי.
באמצעות מחלקת דוברות והסברה משומנת היטב ומרופדת לתפארת בכספי מדינות המפרץ, תוך שימוש במיטב שיטות ההונאה התקשורתיות, מנסה החמאס להשיג את מה שכשל בו בזירת המאבק האמיתי. איפה עוד נשמע שארגון שבמקרה הטוב נמנים על שורותיו 20 אלף חמושים ונתמך בידי ציבור של מקסימום כמה מאות אלפים, מעסיק עשרה דוברים? האם מישהו מסוגל לספור את כמות המיקרופונים שמונחים לפני "אבו עוביידה" בשעה שהוא משחרר עוד אחת מאמירותיו?
אלא שכאשר גם האפיק ההסברתי לא השיג את המצופה ממנו, פנה החמאס אל הערוץ השלישי – הערוץ המשפטי. הוא קיבל החלטה אסטרטגית לכרסם בכוח ההרתעה של ישראל באמצעות מסע בינלאומי להשגת דה-לגיטימציה של פעולות צבאיות ישראליות לגיטימיות של הגנה עצמית. פני התנועה נשואות לעבר העימות הבא, ולכבלים שתשים הקהילה הבינלאומית על ידיה של ישראל כאשר זה יבוא.
את המורא שניסה צה"ל להטמיע בקרב אוכלוסיית הרצועה כדי שזו לא תשתף פעולה עם החמאס, מנסה הארגון בסיוע קהילה בינלאומית צבועה וחסרת עכבות, להסיט אל עבר קבוצה של פוליטיקאים וקצינים ישראלים המתעתדים לבקר במדינות חו"ל. חמאס שכשל בביצוע מארבים בקו האש ברצועה, העתיק את מארביו לבירות אירופה.
חמאס לא לבד. כנראה שאין גבול לציניות של מי שמתקראות מדינות העולם ואין גבול לנבזות של הארגון המתקרא או"ם. בשנות ה-50 וה-60 הן נכנעו לחרם הערבי על המדינה הצעירה ישראל, תמורת נזיד נפט מחצרו של איזה שייח מושחת. בשנות ה-70 הן מילטו את אזרחיהן ממתקפות טרור תמורת שיתוף פעולה מבחיל הנמוך מוסרית מתשלום דמי חסות, ואחר כך רקדו במשתה לרגל צירוף אש"ף לאו"ם. ביום בו הופיע ערפאת במוסד המושחת הזה, הבינונו שהאומות הן אכן מאוחדות... באיבתן לישראל.
לפיכך, גם אם נחווה "חיטוי לאור השמש" מידי השופט ברק, ידאגו המדינות הערביות, המוסלמיות ו"הבלתי מזדהות" בתוספת כמה מדינות אירופאיות "מצפוניות" להטיל את צילן מחדש. את עמידתו האיתנה של ברק אנו מבקשים. לא לברק של אהרון אנו זקוקים בשעה זו, אלא לברק של אהוד.
אל"מ (מיל.) משה אלעד שירת בעבר במספר תפקידים בשטחים וכיום מרצה ללימודי ביטחון במכללה האקדמית גליל מערבי.
