היה יופי, 15 שנים אחרי

"אין ספק שזה האלבום הישראלי האהוב עלי", אמרה רונה קינן לפני ששרה בעניגותה הנודעת את "בשבילך" מהאלבום "סימנים של חולשה" של ברי סחרוף. אין ספק שרבים חושבים כמוה, ולכן מופע המחווה לאלבום זכה לכבוד לפתוח אמש (ה') את "הלם כרך", פסטיבל האינדי הישראלי בתיאטרון "צוותא" בתל-אביב.

קינן. האלבום הישראלי האהוב עליה (צילומים: דנה קופל)

השקט הדרוך שהשתרר באולם כשעינב ג'קסון-כהן התיישבה ליד הפסנתר ופתחה ב"כמה יוסי", שגם פתח את האלבום ההוא, העיד על הכבוד והאהבה שאנשים עדיין חשים ל"סימנים", 15 שנה אחרי צאתו. היא שרה בקול יפה ועצוב, כמעט מעונה, שהתחדד במילים "היה יוסי", והעמיקה את הצד הכואב של השיר. לעומתה, חברי להקת "אשכרה מתים" שחתמו את המופע כמו מסגרת עם אותו שיר, שרו בפראות והדגישו את הזעם שבו.

על הבמה. ביצועים שהם שלוחות שונות לאותה נפש

זה בדיוק מה שהיה מרגש במופע. התחושה שכל הביצועים הם שלוחות שונות לאותה נפש. בעוד שסחרוף מאחד את השירים בקולו, הפעם, בגלל הגיוון במבצעים, נוצרה הזדמנות לפצל את השירים כדי לחדד את משמעויותיהם. וכך, למשל, ירונה כספי ביטאה היטב את אווירת הכישוף שבשיר "הדמעות של לילי" והעניקה לו קול נשי מתבקש. כך גם שילה פרבר ב"עמוק בקצפת". אסף ארליך, לעומת זאת, הדגיש את העצב שב"רעש לבן".

לפעמים זה הצליח, לפעמים לא

לא תמיד זה הצליח. להקת "ממבו ממבס" התעללה ב"נפתלי הדג" האומלל, שבמקור מושר באווריריות שהופכת אותו בצדק לשקוף. הם התחילו בשקט דל ועברו לרעש משעמם שהחריב את דקויותיו. לעומתם, להקת "אנטיביוטיקה" היתה מצוינת כשהפכה את הרעש למנוף שהרים איתו את "רגעים". כך גם "נערות ריינס", שקסמם הבעיר את הבמה ב"אני רוצה מִדבר".

אלון עושה כבוד לסחרוף. אחד משיאי המופע

שיאים נוספים היו כשגבע אלון הצטרף ללהקת "Tree", שהכשירה היטב את השטח בפרשנות הסוערת שלה ל"אם הייתי".

"חבל שאת לא מגלה, לא מראה סימנים של חולשה", שר נעם רותם באמפתיות הידועה שלו. גם ברק גביזון עם להקת "Useless ID", ששרו באהבה את "הזיות" הוכיחו שבניגוד למילים שלו, העוצמה של "סימנים של חולשה" לא "מתפוגגת אל תוך הזיכרון". היה טוב, היה יופי.