שיחרור אסירים? אמרו את זה קודם

היהדות כידוע איננה מאמינה בעונש מאסר, וגם אם מבחינה היסטורית מצאנו בקהילות כאלו ואחרות את מוסד ה"תפיסה" הרי שהוא ודאי לא חלק מדין תורה ולא נכלאו בו אנשים לתקופות ממושכות. קל מאוד להתנכר למה שאומרת פרופ' יונת - זה נשמע שמאלני, זה נשמע זר וזה נשמע מנותק; אבל חשוב לזכור שגם רבנים רבים סבורים כמוה.

הם אמנם לא מדברים על אסירים ביטחוניים דווקא ומניעיהם הם אמנם אחרים, אבל ההיגיון הוא אותו היגיון. בפועל בתי הכלא של העולם המערבי לא משיגים את מטרתם - הם לא מהווים הזדמנות לתיקון ולתשלום החוב לחברה. הדלת בבתי הכלא הללו מסתובבת וסיכוייו של מי שנכנס בה פעם אחת להיכנס בה שוב הוא גבוה מדי. כל שנה משלמת החברה בישראל סכומי עתק על הזנה, חינוך ושמירה על אסירים; אך המטרה אינה מושגת- בין כותלי הכלא לא מתרחש אותו תהליך תיקון חברתי.

אצל האסירים הפלסטינים האבסורד הזה רם במיוחד. המרצים באוניברסיטה הפתוחה מלאים בסיפורים על תלמידיהם המחבלים לשעבר שכעת נפתחה בפניהם הדלת לתואר אקדמי ישראלי מוכר. לא פלא אם כן שבקרב חוגים שונים בחברה הפלסטינית מכונים בתי הכלא בישראל "אוניברסיטה".

כמו כן קשה לחשוב על המאסר הישראלי (יהיו תנאיו אשר יהיו) כעניין מרתיע מבחינת האסירים הביטחוניים. הרי האנשים הללו ברובם היו מוכנים לאבד את עצמם לדעת, מה הן מבחינה זו כמה שנות מאסר.

הבעיה הגדולה

בדבריה של פרופ' יונת, כמו גם בדבריהם של חסידי המשפט העברי המתנגדים לעונש מאסר (להבדיל, תרגיעו, להבדיל), היא העובדה שהם לא מציעים אלטרנטיבה- הם יודעים להצביע היטב על מה שלא אבל קשה להם לומר מה כן.

אפשר לסובב את זה איך שנרצה, גם אם פושעים או מחבלים חוזרים לסורם כשהם משתחררים מהכלא הרי שלכל הפחות שכשהם בתוך הכלא הם ברובם מנוטרלים. המאסר פעמים רבות הוא לא אקט של נקמה או עונש והוא מהווה למעשה הגנה על שלום הציבור. מן הבחינה הזו אין לא לפרופ' יונת ולא לחסידי המשפט העברי אלטרנטיבה כלשהי להציע.

כך או כך העלאת השאלה הזו לסדר היום הציבורי היא נכונה לכשעצמה, ולפני שהולכים לתקוף את פרופ' יונת כדאי לזכור שבישיבה שמענו את עוד לפני כן.