רק הצבא יכול

בסוכות האחרון התארחה קבוצת חיילים גדולה בסוכת קיבוץ כפר עציון. ישראלים לכל דבר, דוברי עברית משובחת, אינם מחפשים דרך להימלט מהחובות הכרוכות באזרחות הישראלית. רק דבר אחד שונה בינם לבין מאות אלפי חיילי צה"ל: הם אינם יהודים.

אך הם רוצים להצטרף לעם היהודי, והצבא הוא כמעט תקוותם האחרונה. חיילים אלו ודומיהם הם בוגרי מערכת החינוך הישראלית, שלא השכילה למצוא להם דרך להתגייר בעודם בנעוריהם. צה"ל – כור ההיתוך, גם אם ביטוי זה נשמע מיושן – הוא עדיין ה"ביחד" הישראלי החזק ביותר; במציאות שנוצרה רק הוא עוד יכול לאפשר להם להיכנס ליהדות בלא מכשולים וחסמים.

קצפה של אריאנה מלמד יצא ב-ynet יהדות על כך שהגיור בצה"ל הוא אורתודוכסי בלבד. הפתרון שלה: מאחר שאין הגיור מתפקידו של הצבא, מוטב שיוותר לחלוטין על הגיור. בעולם אידילי ייתכן שהיא צודקת; אך אנו חיים במציאות הרבה יותר מורכבת, כואבת ולא מוסרית.

נכון, אין זה תפקידו של צבא לגייר, כשם שאין זה תפקידו ללמד קרוא וכתוב, ואין זה תפקידו לשלוח מורות חיילות ליישובים מרוחקים, ואין זה תפקידו לחלץ מטיילים חסרי אחריות המסכנים את עצמם. אך לעיתים אין ברירה, וצה"ל נקרא לדגל – לא רק משום שהוא עושה ככל אשר מצווים עליו השלטונות האזרחיים, אלא גם ובעיקר משום שהוא מוקד של הזדהות, אהדה ויחד (להוציא את השוליים הסהרוריים משני קצות המפה הפוליטית), ומשום שלעיתים הוא היחיד שיודע ויכול. וכשם שצה"ל נקרא לחלץ בעת אסון פיזי, עליו לחלץ גם בעת אסון חברתי.

היהדות הישראלית היא אורתודוכסית ולכן הגיור שהמדינה מציעה, מאפשרת ומעודדת הוא אורתודוכסי. יחד עם זאת, תהליך הגיור והמפגש המסכם עם בית הדין לגיור שהקימה המדינה חייבים למצוא דרכי ביניים אל מול המציאות. במיוחד אמורים הדברים לגבי העולים מבריה"מ-לשעבר, שלרבים מהם שורשים יהודיים והם רוצים לחזור כעת לכור מחצבתם של סביהם וסבי-סביהם. על אלו צריך להקל, במסגרת ההלכה וההיגיון, אך לא כאן המקום להאריך בסוגיה זו שדנו בה רבות.

סוגיית הגיור הפכה להיות כה מורכבת,

והיא כל כך נתונה בשבי של פוליטיקאים ואינטרסנטים – עד שחייבים לראות בה אסון חברתי, ולא רק טרגדיה אישית של אלו המתדפקים על שערים נעולים. וככזו, היא הפכה לסוגיה שצה"ל יכול ואף לחייב לסייע בפתרונה בקרב אלו המשרתים בין שורותיו.

יתרה מזו, חשוב מאד לשים לב לעובדה שחלק ניכר מן החיילים המבקשים להתגייר הוא חיילות, ויש המעריכים את מספרן באלפים. צה"ל, שצעד בשנים האחרונות כברת דרך ארוכה לעבר שוויון בין חיילים לחיילות, ראוי לסייע ככל יכולתו לבנות אלו. צעירות אלו ייתקלו באזרחות במערכת גברית קשה ומייסרת, שלא תמיד מגלה את האמפתיה ואת הרגישות הנדרשות לצרכיהן המיוחדים. החיילות המשוחררות שתרמו את חובתן לחברה תתקלנה במציאות חיים זרה ומאיימת שסבך הבירוקרטיה מקשה עוד יותר.

כל עוד אין באזרחות התגייסות חברתית לסייע, כל עוד אין סמכות הלכתית אמיצה שתפסוק בעניין ותביא לשינוי המיוחל, כל עוד הגיור הוא סוגיה פוליטית ואינטרסנטית אך לא מצוקה שיש לפתור, כל עוד יש אלפי חיילים ובעיקר חיילות הרוצים להצטרף לעם היהודי – אזי צה"ל חייב להמשיך למלא את המשימה האנושית והלאומית הזו.

ד"ר עליזה לביא מרצה במחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטת בר-אילן