אולי צריך להודות לח"כ אורלי לוי
ולד"ר מאיר עמור
על שהוציאו (שוב) את השד העדתי מהבקבוק הממוחזר ביותר בדיון האתנו-תרבותי בישראל. הפעם הקצף יוצא על תקצוב בלתי שוויוני של מה שהוגדר כתרבות מזרחית ותרבות אשכנזית, ובצידו הטענה ארוכת השנים אודות ההגמוניה של יוצאי אשכנז לדורותיהם במרכז העשייה התרבותית בישראל.
אז הנה, במחזוריות המייאשת של השיח הציבורי שלנו, אפשר לצאת לסיבוב נוסף של האשמות והתכתשויות מבלי ללמוד דבר מהסיבובים הקודמים, ומבלי לנסות ולו לרגע אחד להרחיב את היריעה. למרות זאת, אני מבקשת לנסות לעשות בדיוק כך.
מאיר עמור מצר בצדק גמור על היעדר ייצוג לדור של אמו בתרבות הישראלית המתהווה. הוא יכול למצוא אותה ב"מסעודה משדרות" ובייצוגים פחות מחמיאים בקולנוע, ובייצוגים גזעניים של ממש (קביעה שלי, לא שלו) ב"קופסה שחורה" של עמוס עוז. והוא לא מוצא אותה ואת אחיותיה למאבק ההישרדות הישראלי בשום מקום שמכבד את זהותן ומורשתן ותרבותן והוויתן.
אני מחפשת אמא שלי ואת אבא שלי בייצוגים הללו ודווקא מוצאת. על פי "ההגמוניה האשכנזית", אבא שלי הוא סרג'יו קונסטנזה האידיוט והנכלולי, ואמא שלי, במקרה הטוב, "אופליה המגמרת" מ"אסקימו לימון". דודה שלי היא לובה הקופאית שלעד תאמר "משלוחה". לדוד רחוק יותר קראו יקה-פוץ.
כשאני מחפשת את התיקצוב שניתן לתרבות המוצא שלי כמהגרת, לא אמצא ולו שקל אחד שמוקדש ללימודי מקור ההורה, שאם לא אכפת לכם היא בכלל המחול הלאומי של רומניה. לא אמצא גם אגורה המוקדשת ללימודי תרבויות מהגרים אחרות, אתיופית או הונגרית, רוסית או בוכרית. אבל זה לא מה שהטריד את ד"ר עמור או את ח"כ לוי, מפני שקל יותר נוח יותר ושבלוני יותר להידרש למאבקים דו-קוטביים גם כאשר מגלים כי בעצם מדובר במאבק מסוג שונה לגמרי, בין הגמוניה ילידית לבין תרבויות של מהגרים, עם טוויסט מיוחד לנו: הלא אין כאן ילדים. כולם מהגרים, ההבדל נעוץ בוותק.
האויב הגדול המשותף לכל בני המהגרים הוא אויב היסטורי וקראו לו בן גוריון. הוא האמין באמת ובתמים בחובתו ליצור כאן כור היתוך מבלי להתחשב בעובדה, שמה שנשרף בו הוא נשמות. בעת שקצצו כאן פיאות לילדי מעברות מתימן, גם הרביצו מכות רצח למי שביקש להעלות הצגות תיאטרון ביידיש במולדת העברית טהורת-הלשון. ילדים ניצולי שואה היו "סבונים", באטריבוט הכי מחריד שאי פעם הוצמד לילדי מהגרים בישראל. בילדים אחרים דבק לשנים ארוכות הקלון המיוחס לארץ מוצאם, לא חשוב מנין באו, באשר איתרע מזלם ולא נולדו כאן.
ד"ר עמור יודע טוב ממני שתת-ייצוג של מהגרים בתרבות המיינסטרים במדינות הגירה, כמו גם ייצוג נלעג ומפלה, איננו תופעה אופיינית לישראל בלבד. במדינות הגירה נאורות משלנו, כמו ארצות הברית, עדיין רווח סטראוטיפ האירי השיכור והאיטלקי המאפיונר והפולני הקמצן, שדבק בייצוגי הדור השני והשלישי להגירה, אלה שכבר איבדו את הקשר לתרבות המקור שלהם, אבל ה"הגמוניה האשכנזית" מזכירה להם שוב ושוב את מוצאם בהלעגה מכוונת.
"אינעל באבור אילי ג'בהום", סיכמו אריק איינשטין ואורי זוהר במערכון המופתי שעסק בהגירה לדורותיה ולעדותיה, ובו כל גל מהגרים מקדם את זה שמקרוב בא באיבה ובחשדנות. "לעזאזל האניה שהביאה אותם".
האניה, שהביאה גם את הוריו של ד"ר עמור וגם אותי לחופי הארץ הזאת, לא תיבנה מחדש כתיבת נוח תרבותית מכוח התקצוב הממשלתי למוסדות תרבות, כל עוד לא יבינו גם הזועקים "קיפוח עדתי" כי מדובר בקיפוח של תרבויות המקור של כל המהגרים ובניהם באשר הם: סלאח שבתי, כדי שתדעו, אינו אלא עיבוד של אפרים קישון לעלילות טוביה החולב.
חלוקה שוויונית וצודקת לגמרי של כספי התרבות בין תרבויות המהגרים השונות לא תועיל להביא אל מרכז הבמה התרבותית ייצוגים נאותים של דמויות מהגרים. גם ד"ר עמור וגם ח"כ לוי יודעים שייצוגים כאלה מגיעים מבני מהגרים שפילסו לעצמם דרך אל העשייה התרבותית הנחשבת "מרכזית", ובתהליך ארוך ומפרך כפו על תרבות הילידים ההגמונית את הייצוג החדש והמכבד של הדור הקודם, של התרבות שנאלצו להשאיר באניה.
באנגליה ובארצות הברית, ספרות מהגרים בני הדור השני והשלישי, יצירה קולנועית וטלויזיונית שעוסקת בהגירה זוכים ללבלוב ולפריחה שמעשיר את השיממון המקומי בלי להידרש כלל לשדים עדתיים. שם כבר מבינים שפלורליזם תרבותי אינו נוצר ממלחמה דו-קוטבית. אולי גם אצלנו יבינו, אבל כדרכנו – רק באיחור.
