דיוויד מיליבנד לא רוצה להיות שר החוץ של אירופה

עוד תומך לטוני בלייר: שר החוץ הבריטי, דיוויד מיליבנד, הבהיר היום (א') כי הוא לא מעוניין בתפקיד הנציב הגבוה לענייני מדיניות חוץ של האיחוד האירופי, מעין "שר החוץ של אירופה". התפקיד ייווצר לאחר שכל 27 המדינות החברות באיחוד האירופי יאשררו את אמנת ליסבון, שנועדה לחזק את הנהגת מוסדות האיחוד האירופי.

מיליבנד, כמו מנהיגים אירופיים רבים, העדיף להביע את תמיכתו בראש ממשלת בריטניה לשעבר, טוני בלייר, שנחשב למועמד המוביל לתפקיד "נשיא אירופה". לדברי מיליבנד, "זה יהיה טוב לאירופה, וטוב לבריטניה, אם בלייר ייבחר לנשיא המועצה האירופית". מיליבנד ובלייר אמנם אינם מועמדים לאותו התפקיד, אך משום ששניהם מגיעים מאותה מדינה לא יוכלו לכהן בשני התפקידים הבכירים ביותר באיחוד.

מיליבנד אמר בראיון לתאגיד השידור הבריטי BBC, כי הוא מחויב לתפקידו כשר החוץ של בריטניה: "אני לא מועמד לתפקיד החדש, אני לא פנוי - כי אני מחויב לתפקידי הנוכחי".

בין המנהיגים שהביעו תמיכה בבלייר לתפקיד הנשיא ניתן למנות את ראש ממשלת בריטניה גורדון בראון, נשיא צרפת ניקולא סרקוזי, וראש ממשלת איטליה סילביו ברלוסקוני. בלייר עצמו, כעת שליח הרביעייה הבינלאומית (הקוורטט) למזרח התיכון, טרם התייחס באופן פומבי לנושא ולא אישר שהוא מעוניין בתפקיד.

הנשיא יהיה "הפנים של אירופה"

אמנת ליסבון בת 250 העמודים, נחתמה בבירת פורטוגל בדצמבר 2007 ונחשבת לגרסה מדוללת של החוקה האירופית. היא נועדה לחזק את הנהגת מוסדות האיחוד האירופי, להוביל להתייעלות בתחום גיבוש מדיניות החוץ ולהפוך את תהליך קבלת ההחלטות להוגן יותר כלפי החברות החדשות והקטנות יחסית של הארגון.

על מנת לחזק את הנהגת האיחוד האירופי, שכיום מתחלף נשיאה מדי חצי שנה, מסדירה האמנה, בין היתר, את בחירתו של נשיא למועצה האירופית.

הנשיא שיהיה ל"פנים של אירופה", אמור להיבחר על-ידי מנהיגי המדינות השונות, לכהונה בת שנתיים וחצי. בניגוד לחוקה האירופית שנדחתה ב-2005, האמנה החדשה אינה כוללת כל אזכור של נושאים סמליים,

כגון המנון משותף או דגל. עם זאת, היא נתפשת על-ידי רבים כחיונית לשם ייעול התנהלותו של גוש המדינות, שתפח מ-6 ל-15 מדינות ובשנים האחרונות ל-27 מדינות.

המדינה היחידה שטרם אישררה את האמנה היא צ'כיה. למרות שהפרלמנט הצ'כי כבר אישר את האמנה, הנשיא וצלב קלאוס, שאינו נמנה על התומכים הבולטים באירופה של הגוש הכחול, סירב עד כה לחתום על האמנה בשל התנגדותו לחלקים ממנה והחשש שמגילת זכויות האדם הכלולה בה תאלץ את ארצו לשלם פיצויים לגרמנים שגורשו מצ'כוסלובוקיה במלחמת העולם השנייה.