תנו להפיל בשקט

על אף חרחורי הריב בין חברי הכנסת בעקבות הגשת הצעת החוק לביטול ועדות הפסקת ההיריון, ובניגוד למתרחש במדינות כמו ארה"ב, גרמניה או אירלנד, בישראל הפלות מעולם לא היו נושא למחלוקת ציבורית קשה. למעשה, הנושא מעולם לא עורר בציבור הישראלי עניין רב על אף ההשפלה והפגיעה בפרטיותן של הנשים בבואן לבצע הפלות.

בימים אלה מנסה קבוצה של חברי כנסת לבטל את הוועדות להפסקת היריון, כדי לאפשר לכל אשה להחליט בעצמה על ביצוע הפלה ללא צורך באישור מטעם המדינה. עם זאת, השינוי המבורך שאמור להעניק לאשה אוטונומיה מלאה על גופה ולקדם את חירויות הפרט, עלול לעורר גופים דתיים שעד היום העלימו עין מקשר השתיקה בין משרד הבריאות לציבור הנשים הישראליות, המבצעות הפלות על אף שהן אינן עומדות בקריטריונים שבחוק.

הצצה אל מאגרי משרד הבריאות מגלה נתון מופרך: בשנת 2007, 55% מהנשים שביצעו הפסקת הריון חוקית בישראל עשו זאת הודות לסעיף בחוק המאשר להפסיק הריון "הנובע מיחסים אסורים לפי החוק הפלילי, מגילוי עריות או שהוא מחוץ לנישואין". האם כל הנשים האלו באמת נאנסו או "נאפו" והרו שלא מבן זוגן החוקי, מה שהופך את הילוד העתידי לממזר על-פי היהדות? התשובה הסבירה היא לא. זו פשוט הדרך הקלה ביותר לשקר לוועדה, וכך לזכות באישור לבצע הפלה.

בפעמים המעטות שבהן סוגיית ההפלות נדונה בפוליטיקה הישראלית, הדבר אירע כחלק מתביעות קואליציוניות מצד מפלגות חרדיות, שהתנו את תמיכתן בממשלות בהגבלת חוק ההפלות.

בסוף שנות ה-70, למשך שנתיים בלבד, כלל חוק ההפלות הישראלי סעיף סוציאלי, שמטרתו הייתה לאפשר לנשים מרובות ילדים לשלוט בילודה, מתוך הנחה שמשפחות אלו מהוות קבוצת סיכון חברתית. ביטולו של סעיף זה במסגרת הסכמים קואליציוניים הוצג כפתרון אפשרי למה שכונה "פצצת זמן דמוגרפית". זאת משום שההבדלים בשיעורי הפריון בין יהודים וערבים נתפסו גדולים דיים כדי לסכן את אופייה היהודי של המדינה. מכאן, שגם הסעיף הסוציאלי לא נחקק או בוטל מתוך הכרה בזכות האשה על גופה, אלא מתוך ראיית עולם המגייסת את הרחם הפרטי של האשה היהודית למשימות לאומיות.

בפועל הגבלה זו של החוק לא השפיעה על מספר הפסקות ההיריון המבוצעות בישראל, משום שנשים, בסיוען של ועדות ההפלה, ניסחו את בקשותיהן להפסקת ההיריון בהתאם לסעיפים הקיימים בחוק. העובדה כי נכונות הצהרות הנשים מעולם לא נבחנה, מעידה על הגמישות שבה מיושם החוק הרשמי, ועל כך שעל אף אופיו הדכאני של החוק וביטול ה"סעיף הסוציאלי" בשנת 1979, קל למדי להפיל בישראל.

חוק ההפלות הישראלי בדומה לחוקים אחרים בישראל הוא תוצר של פשרה פוליטית אשר מעלימה עין מהמתרחש במציאות. פשרה זו מאלצת נשים לשקר לוועדת מומחים או לחשוף בפניה את עולמן האינטימי. כמובן שסידור משפיל וחטטני זה הוא אנטי פמיניסטי במובהק. ראוי היה שנשים המגיעות להחלטה הכואבת להפיל את פרי בטנן, לא יזדקקו לאישורה של המדינה, בוודאי שלא בשלבים הראשונים של ההיריון.

מנגד יש לזכור שהסידור הנוכחי, על אף היותו מקומם, מאפשר בסכומו של יום להפיל די בקלות. לראיה, נתוני משרד הבריאות שפורסמו בשנה שעברה מגלים כי 98% מהבקשות להפסקת הריון אושרו.

לכן, כשחברי כנסת רודפים אחרי צדק, ראוי שיזהרו לא לעורר שדים שעלולים בסופו של דבר להשיג תוצאה הפוכה. מי ייתן וחשש זה יתבדה וניווכח כי אנו בשלים לחוק המכבד את זכות האשה על גופה ללא התערבות ופיקוח של המדינה על עולמן האינטימי של נשים.

ד"ר יעל השילוני דולב, מרצה בכירה במכללה האקדמית תל אביב-יפו