באופן מפתיע, חוויתי את זה ממש רק לפני כמה שנים. דווקא לי, ששליש מחיי עברו עלי בחו"ל, במדינה בה ללא ספק חוויית היהדות היתה חוויה של מיעוט (מיעוט גדול ומשמעותי אמנם, אך עדיין מיעוט), לקח די הרבה שנים להרגיש את התחושה הזו בעצמי. זה קרה, כאמור, לפני אי אילו שנים, בתיאטרון ענק במרכז לונדון, שניות לפני שכבה האור והחלה ההצגה. כתפרנית גאה שישבה ביציע למעלה, פתאום קלטתי את כמות האנשים שישבו שם בתיאטרון, ואת ההטרוגניות שהם ייצגו - היו שם בריטים, צרפתים, אמריקנים, יפנים, רוסים ועוד ועוד בני לאומים רבים ושפות מגוונות.
באותו רגע, כישראלית וכיהודיה, חשתי בצורה חזקה מאוד את מיקומנו על מפת האנושות - חלק אחד, צנום וכמעט חסר משמעות ממה שנקרא "משפחת העמים".
זו היתה חווית צניעות לאומית. מספר שנים לאחר מכן, במהלך טיול למזרח, חוויתי גם צניעות דתית - אמנם כולם בהודו ונפאל הכירו את ישראל ואת אהוד ברק הגיבור, אבל בניגוד לחינוך שקבלתי על מרכזיותה של היהדות בתרבות האנושית, על משה רבינו, התנ"ך או על המושג של יום השבת מיליוני בני אדם ברחבי העולם (בעיקר מזרחה מכאן) מעולם לא שמעו.
יש מי שאולי יגחך למקרא הדברים ויגיד לי "יופי, בוקר טוב", אבל מי שעבר את מערכת החינוך הדתית בוודאי יבין למה אני מתכוונת. איכשהו הצליחו - באמצעות חינוך אתנוצנטרי אינטנסיבי ביותר - לייצר אצלנו את התחושה שהכל סובב סביבנו. אנחנו עם סגולה, אור לגויים ומה לא - טבורו של עולם ממש.
אין כל ספק שהתפישה הזו מבוססת היטב על כתבי הקודש שלנו, ומבלי להיכנס לפרטים ולוויכוחים מיותרים, גם אין ספק שהיחס המסורתי הבסיסי של ההלכה ל"גויים" מעצים את התחושה הזו. מאידך, קצת השכלה, רגישות ומודעות לסביבה אמורים לפתור את הבעיה, ואפילו בוגר מערכות חינוך דתיות אמור בשלב מסויים של חייו להבין כי היהודים אמנם תרמו הרבה מעבר לחלקנו היחסי באוכלוסיית העולם
לקידומה של האנושות, אבל עדיין, יש עוד כמה גויים ששווים משהו אי שם בעולם.
אז זהו, שההשכלה, הרגישות והמודעות לסביבה כנראה לא הגיעו לחבר'ה מש"ס ולעוד כמה אנשים אצלנו במגזר שמסכימים איתם. אותם אלה שעבורם הקללה הכי נוראית היא להיות "יפה נפש".
כמה פרימיטיביות, צרות מוחין וכן, גם פשוט גועל נפש צרוף היו בהתבטאותו של השר ישי על העובדים הזרים וילדיהם שמביאים
איתם את האיידס, השחפת וכל שאר המחלות. כמה גזענות ועיוורון יש באמירתו של הרב פרץ על נגע האלימות בחברה הישראלית המיוחס לגויים שעלו
לכאן מברית המועצות תחת מטרייתו של חוק השבות. כי אפשר היה לדבר על ההחלטה לגרש את העובדים הזרים ואת ילדיהם מנקודת מבט של שר פנים, ומנימוקים של גיבוש מדיניות הענקת אזרחות שקיימת בכל מדינה מתוקנת בעולם, ולפתח סביב זה דיון ציבורי מעמיק יותר מזה שמתקיים (או לא מתקיים) היום.
אפשר גם לפתח דיון על הלגיטימיות של חוק השבות המאפשר להרבה לא יהודים להיכנס לכאן ולקבל אזרחות, מנקודת מבט של מי שיהדותה של המדינה חשובה לו במובן הבסיס הקיומי של מדינת ישראל כמדינת לאום בעלת רוב יהודי. וכמורה, הקדשתי לנושאים אלה לא מעט שיעורי אזרחות בהם התנהלו דיונים עניינים ומעמיקים, אשר העלו את כל האופציות האפשריות כלגיטימיות. אבל ברגע שהולכים לכיוון של ייחוס תכונות - נפשיות, חברתיות או ביולוגיות, זה לא ממש משנה - ללא יהודים שחיים בקרבנו (או בעולם הגדול), המדובר בגזענות לשמה, חשוכה ומסוכנת.
כי בעיניי, מי שמקבל את המונחים הדתיים הבסיסיים
של היותנו עם סגולה, עם נבחר, אור לגויים וכו', צריך להכריע עבור עצמו ובעבור החברה בה הוא חי, מהי משמעותם של מונחים אלה. האם משמעותם שכל הטוב היופי והטוהר נמצאים אצלנו, וכל הרע, המכוער והטמא נמצאים בחוץ (ואז הוא פשוט טמבל, עיוור וגזען) או שהמשמעות שלהם היא כי על אף היותנו נקודה קטנה על מפת האנושות, עלינו מוטלת אחריות גדולה יותר לתיקון עולם, למאבק חזק ועיקש יותר בתופעות קשות מוסרית, סביבתית וחברתית וכן - גם לשיפור עצמי אינטנסיבי יותר.
הוא צריך להכריע האם היותנו "העם הנבחר" מטיל עלינו זכויות יתר או חובות יתר. האם חוויות היהדות והישראליות היא חוויה של עליונות או חוויה של צניעות. ואולי אם תתקבל ההכרעה הנכונה, אולי גם אצלנו הביטוי "יפה-נפש" יהיה מחמאה ולא גנאי.
