החדשות הטובות הן ש"מקום לדאגה" ממשיכה לדכא. לדכא ממש. לא סתם קוראים לסדרת המערכונים שחזרה אמש (שבת) לעונה שנייה "מקום לדאגה", ולא "מקום לסבבה". גם השימוש במילה מערכונים משאיר אחריו תחושת כפירה קלה. לא באנו לפה ליהנות. באנו לדאוג. כי "מקום לדאגה" היא קודם כל תוכנית של מערכונים עצובים, שלא לומר מייאשים.
"מקום לדאגה". זה בסדר גם לא להבין (צילומים: ערוץ 10)
רק אחרי שיוצאים מנקודת המבט הזאת, ומפסיקים לשפוט את הסדרה של ימי ויסלר, עודד סמו ומעיין בלום לפי קודם של "מצחיק / לא מצחיק", אפשר להתחיל לתהות על איכות הסדרה, שממשיכה גם בעונה הנוכחית להיות חריגה בנוף הטלוויזיוני המקומי, עם דמויות כמו ראש הממשלה "יהיה בסדר", האבא הבלתי אפשרי, טרומפלדור שמכין סלט, ומערכונים מטרידים כמו תקרת ההפרדה.
"מקום לדאגה" היא בכלל לא סאטירה או פארודיה או נונסנס. היא סוג של שירה. שירה שמתארת, נעזרת בדימויים, באווירה, בדו או תלת-משמעות או סתם מראי מקום שמרמזים על הלך רוח רגשי. נכון, לא תמיד השירה היא טובה, ואלה החדשות הפחות טובות, לפחות לגבי התוכנית הראשונה. אבל עדיין, מדובר בשירה שערוץ 10 שמו עליה כסף ושידרו בטלוויזיה, וזה לא עניין של מה בכך.
שפה ייחודית, ויזואליה מעניינת ואינטלגנציה
אלה לא הבוטות או הפרובוקטיביות שהופכות את "מקום לדאגה" לסדרה אינטליגנטית, והאפיל שלה אינו טמון במערכונים על פדופילים או בהעדר הפואנטה. אלה דווקא הצדדים החלשים שלה. המערכונים (כלומר השירים) הפחות מוצלחים הם דווקא אלה שנראים כאילו היוצר ויסנר כתב כי הוא נורא רצה שיקראו לו למשרד של המנהל, יצווחו עליו ויוציאו לו מכתב פיטורים. חלק מהקטעים גם לוקים באורך מוגזם שמשתרע הרבה אחרי שהפוקוס כבר מזמן ההתפזר והרעננות התנדפה.
אבל למרות כל אלה, אי אפשר לקחת מ"מקום לדאגה" את השפה שלה. את הויזואליה הייחודית, את האמירה החברתית החדה, את הבימוי המושקע, את השחקנים המעולים ואת העליבות שמרוחה על הפרצוף של הכלב בקטעי המעבר.
זה אומר שגם בתוכניות הפחות טובות, ומן הסתם יהיו עוד כמה כאלה, כי תמיד יש, כשעולות הכתוביות הצופה נשאר בתחושה שעבר חוויה פילוסופית כמעט, גם אם לא תמיד ברורה לו.
זאת לא סדרה שפונה לכו-לם. אין פה גאווה גדולה או בושה, אלא פשוט הכרה שמדובר בסגנון שפונה לאנשים מסוימים ולא לאחרים. לחלק מהצופים זה ילחץ על משהו, זה לא הופך אותם למתוחכמים או נאורים יותר מאלה שאצלם לא יזוז כלום. ממש כמו בשירה, רבותיי, לאף אחד לא אכפת אם זה איכותי או לא, השאלה היא רק אם זה נוגע, וכמה רייטינג זה מביא.
