הנשק של פיינדר

ג'וזף פיינדר האמריקני כתב בין היתר את רבי המכר "פרנויה" ו"משחקי כוח". ספרו "השתלטות עוינת" מעמיד במרכז את ניק הלר, שמוצא את עצמו בלב סערה משפחתית המובילה אותו להרפתקאה הקשורה לסודות של חברות נשק וגם לסודות של משפחתו.

וושינגטון

בעלה של לוֹרֶן הֶלֶר נעלם דקות ספורות אחרי השעה עשר וחצי בערב גשום. הם חזרו ברגל אל המכונית אחרי ארוחת ערב באוג'י סאן, המסעדה היפנית האהובה עליו, ברחוב שלושים ושלוש בג'ורג'טאון. רוג'ר היה אנין טעם בכל הנוגע לסושי.

לדעתו, אוג'י סאן היתה המסעדה היפנית הטובה ביותר בוושינגטון. לורן לא ייחסה חשיבות לדברים כאלה. מבחינתה, דג נא הוא דג נא: יפה ולא ראוי למאכל. אבל רוג'ר, שהיה מוסוליני של המאקי סושי וסטלין של הסאשימי, לא היה מוכן להתפשר על פחות מהטוב ביותר. "עובדה שהתחתנתי איתך, נכון?" ציין כשנסעו למסעדה. איך יכלה להתווכח עם אמירה כזאת?

ג'וזף פיינרד (צילום באדיבות "ידיעות ספרים")

היא פשוט שמחה שהם יוצאים סוף סוף לערב אינטימי. כמעט שלושה חודשים לא יצאו לבלות יחד, אם כי קשה לומר שהם בילו בערב הזה. רוג'ר נראה מוטרד מאוד. משהו הדאיג אותו, אבל בעצם זה לא היה חריג כל כך. לא פעם הוא נראה מודאג, לפעמים במשך ימים שלמים.

ככה הוא התמודד עם המתחים בעבודה. התנהגות גברית טיפוסית, חשבה תמיד. גברים נוטים להפנים את הבעיות שלהם, ואילו נשים מבטאות בדרך כלל את מצוקותיהן בבכי, בצעקות או סתם בכעס, ובסופו של דבר הן מתמודדות הרבה יותר טוב. זו בדיוק אינטליגנציה רגשית, לא?

היא אהבה את רוג'ר והעריצה אותו. לא היה לה ספק כי הוא היה הבחור הכי פיקח שפגשה אי פעם. אבל הוא התמודד עם מתחים כמו גבר טיפוסי. חוץ מזה, הוא לא אהב לדבר יותר מדי. זאת היתה השיטה שלו. ככה גידלו אותו. היא זכרה שפעם אמרה לו, "אנחנו צריכים לדבר", והוא ענה, "אלה שלוש המילים הכי מפחידות בעולם".

בכל מקרה, היה להם כלל ברזל אחד: בבית לא מדברים על העבודה. שניהם היו שכירים בחברת גיפורד תעשיות - הוא היה איש כספים בכיר והיא עוזרת אישית של המנכ"ל - ורק בזכות הכלל הזה העבודה לא פלשה אל חייהם הפרטיים.

לפיכך, רוג'ר כמעט לא הוציא מילה מפיו בארוחת הערב. הוא הציץ בבְּלֶקבֶּרי שלו מדי כמה דקות וטרף את הניגירי שהזמין. היא הזמינה מנה שהמלצר המליץ עליה. המנה נשמעה טוב, אבל בסופו של דבר היתה שכבות של דג קוד שחור ספוגות במיסוֹ. איכס. היא לא נגעה בה ורק ניקרה בסלט האצות שלה, שתתה יותר מדי סאקי והשתכרה קצת.

כדי לקצר את הדרך חזרה הם פנו לסמטת קֵיידי, רחוב צר, מרוצף חלוקי אבן, שמשני צדיו ניצבו בניינים ישנים מלבֵנים אדומות - מחסנים שנהפכו לחנויות מעוצבות של מטבחים גרמניים וגופי תאורה איטלקיים. צעדיהם הדהדו ברחוב הריק.

בראש מדרגות הבטון שיורדות אל רחוב ווֹטֶר היא נעצרה ואמרה, "אולי מתחשק לך גלידה? תומס סְוויט אולי?"

קרן אור אלכסונית מפנס הרחוב חשפה את שיניו הלבנות, את אפו המוצק, את השקיות שצצו לאחרונה מתחת לעיניו. "חשבתי שאת עושה דיאטת סַאוּת בּיץ'".

"יש להם גם גלידות בלי סוכר, די טעימות".

"אבל זה ברחוב P, לא?"

"יש בֶּן אֶנד גֶ'ריז ברחוב M".

"אולי לא כדאי שנמתח את החבל עם גייבּ".

"הוא יהיה בסדר גמור", היא אמרה. הבן שלהם כבר בן ארבע עשרה; בגילו הוא יכול להישאר לבד בבית. אבל למען האמת, הוא לא אהב להיות לבד בבית, אף על פי שהוא לא יודה בזה בשום אופן. הילד הזה עקשן לא פחות מהוריו.

רחוב ווטר היה חשוך, שומם, קצת מפחיד בשעת לילה כזאת. מכוניות חנו בשורה לאורך גדר רשת, שמעבר לה השתרעו גדותיו של נהר פוטומק, המכוסות עשב. המרצדס השחורה של רוג'ר, מדגם סי קלאס, היתה תקועה בין מכונית מסחרית לבנה לבין טויוטה חבוטה.

הוא עמד רגע, חיטט בכיסים, ואז הסתובב בפתאומיות. "לעזאזל. שכחתי את המפתחות במסעדה".

היא גנחה במורת רוח אבל לא רצתה לעשות מזה עניין.

"לא הבאתְ את המפתחות שלך, מה?"

לורן הנידה את ראשה לשלילה. לעתים נדירות בלבד נהגה במרצדס שלו. המכונית הזאת היתה יותר מדי יקרה ללבו. "בדקתָ בכיסים?"

הוא טפח על כיסי המעיל שלו, המכנסיים וז'קט החליפה, כמבקש להוכיח זאת. "כן. כנראה השארתי אותם על השולחן במסעדה כשהוצאתי את הבלקברי. מצטער. בואי נחזור".

"אין טעם ששנינו נלך. אני אחכה כאן".

אופנוע טרטר אי שם למטה. מלמעלה אפף אותם הרעש הלבן של שאגת המשאיות בווייטהרסט, הכביש המהיר.

"אני לא רוצה שתישארי כאן לבד".

"אני אסתדר. אבל תזדרז, טוב?"

הוא היסס, פסע צעד אחד לעברה ונישק אותה פתאום על השפתיים. "אני אוהב אותך", אמר.

היא הביטה בגבו המתרחק כשמיהר לאורך הרחוב. הצהרת האהבה נעמה לה. למען האמת, היא לא היתה רגילה לשמוע מפיו את המילים האלה. רוג'ר הלר היה בעל טוב ואבא טוב, אבל הבעת רגשות לא היתה הצד החזק שלו. צעקה רחוקה ואחריה צחוק פרוע: חבורת נערים, בטח מג'ורג'טאון או מאוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון.

קול דשדוש במדרכה מאחוריה.

היא הסתובבה כדי להסתכל, אבל חשה משב פתאומי, וכף יד חסמה את פיה.

היא ניסתה לצרוח, אבל הצרחה התעמעמה מתחת לכף היד הגדולה. היא נאבקה בפראות. רוג'ר היה קרוב כל כך. לא יותר ממאה מטר ממנה. ממרחק קצר כל כך היה רואה מה קורה לה אילו רק הסתובב.

זרועות חזקות לפתו אותה מאחור.

היא ידעה שהיא חייבת למשוך את תשומת לבו של רוג'ר, אבל הוא לא שמע כלום, כנראה, כי קולות התנועה החרישו את רחשי המאבק. תסתובב! צרחה בלבה. אלוהים אדירים, בבקשה תסתובב!

"רוג'ר!" ניסתה לצעוק, אבל רק יללה עלובה בקעה מפיה. ריח מי קולון זולים עלה באפה, מעורב בצחנת עשן סיגריות ישן.

היא ניסתה לסובב את גופה, להתפתל ולהשתחרר, אך זרועותיה היו לכודות, כפותות אל צדי גופה ומשהו קר וקשה נצמד אל רקתה. היא שמעה נקישה, ואז חבט משהו בצד ראשה וברק של כאב ניקב את עיניה.

הרגל. תדרכי לו על הרגל - זיכרון קלוש משיעור בהגנה עצמית שהשתתפה בו פעם.

היא רקעה בחוזקה ברגלה השמאלית, אבל לא פגעה בשום דבר. אחר כך בעטה לאחור ופגעה במרצדס בחבטה מתכתית חלולה. היא ניסתה להסתובב אבל...

למשמע הקול הסתובב רוג'ר לאחור. הוא צעק, "לורן!"

בריצה פראית חזר לאורך הרחוב.

"מה אתה עושה לה, לכל הרוחות?" צרח. "למה אותה?"

משהו נחבט בעורפה. טעם של דם עלה בפיה.

היא ניסתה להבין מה קורה אבל נפלה אחורה, צנחה בחלל הריק, וזה הדבר האחרון שזכרה.

השתלטות עוינת, ג'וזף פיינדר, מאנגלית: שרון פרמינגר, ידיעות ספרים, 414 עמ'