מספרים על פולניה ששאלה משכנתה כד. יומיים לאחר שהשיבה אותו, טענה השכנה שהכד שבור. מבלי להתבלבל אמרה הפולניה: "א'. לא ראיתי את הכד הזה מימי; ב'. החזרתי לך אותו שלם; ג'. הוא היה שבור עוד קודם".
כמו אותה פולניה, שובר שאול מופז
שיאים מקומיים ואפשר גם בינלאומיים בטעינת דבר והיפוכו. אותו מופז שקרא בקול ניחר שלעולם לא יעזוב את הליכוד כי בית לא עוזבים, מצא עצמו 48 שעות מאוחר יותר ברשימת קדימה, מביא עכשיו את הספין האולטימיטיבי: הוא בכלל בעד הקמת מדינה פלסטינית תוך שנה לכל היותר.
מופז בונה על כך שהציבור הישראלי שכח שעד היום עשה הכל בשביל למנוע את הקמת אותה מדינה.
בהיותו רמטכ"ל, פעל לפי עדויות שרים בממשלת ישראל לליבוי השטח ולהעצמת העימות הצבאי, מה שהביא להתלקחות אינתיפאדת אל אקצה והפסקת תהליך קמפ דיוויד.
כשר ביטחון הוביל הליך התנתקות חד צדדי ללא כל משא ומתן בידיעה ברורה שהדבר יחליש את הרשות ויטרפד הקמת מדינה פלסטינית. והנה, לאחר כ-30 שנות עשייה של כיבוש, מתעורר לו נץ מלחמה ומגלה שהוא בעצם יונת שלום, שיש משהו שנקרא סכנה דמוגרפית, ושיש עוד מדינות בעולם שלא יפה בעיניהן מה שקורה בשטחים. לכן הוא מציע לפתור את הבעיה חת ושתיים ולהקים מדינה פלסטינית על שטח שדומה בגודלו לשטחה המוניציפלי של מזכרת בתיה, ותשקוט הארץ 40 שנה.
פתרון הקסם של מופז ירשם בתולדות הפוליטיקה הישראלית כהברקה יוצאת דופן, שנייה אולי רק לאותה הצעה מהפכנית של יעקב מרידור להאיר את כל רמת גן בנורה אחת. ספק אם אפילו ציפי לבני, הנמען והמטרה של הספין השקוף הזה, נלחצה עד כדי קריאה עד סוף את הידיעה האינטרנטית המבשרת על שובו של מופז לפוליטיקה, והפעם כאיש שלום.
ואולם, כמו אותו שעון מקולקל המראה בכל זאת פעמיים ביום את השעה נכונה, גם למופז "התפלק" דבר טעם לתוך ערימות הספינים: הוא קרא לדבר עם החמאס. אמנם התנה וסייג, אך במהותו של דבר - צדק.
ישראל צריכה לדבר עם חמאס. לא בחשאי. לא בעקיפין. לא בשביל להשיג רהביליטציה אישית בדרך כיבוש ראשות מפלגה כפי שעושה מופז כשהוא מציב תנאים להידברות, אלא בגלוי וברצינות. כפי שמדברת ארה"ב עם מנהיגות האופוזיציה הישראלית באופן שוטף, כך צריכה ישראל לקיים הידברות שוטפת עם מנהיגות האופוזיציה הפלסטינית, כשעל הפרק הסדר הקבע וכלל סוגיות הליבה. בניגוד למקובל לחשוב, זהו אינטרס ישראלי מובהק.
ראשית, כי גם חמאס הוא נציג העם הפלסטיני. לא נוכל לסיים את הסכסוך בלי לשאת ולתת עם נציג הצד השני. החמאס זכה באמון העם וקיבל ממנו מנדט לנהל את מאבקו לעצמאות. לכן הוא הכתובת לכל מי שרוצה בשלום אמיתי עם העם הפלסטיני.
שנית, כי בטחון ישראל מחייב זאת. ישראלים רבים רואים בחמאס אוייב מהמרים שקמו למדינת ישראל ולכן דורשים להחרימו, בטענה שאין לסלוח על פיגועי התופת ועל ירי הקסאמים שגבו מחיר דמים כה כבד בשנים האחרונות. מבלי להפחית מחומרת הדברים, ראוי להזכיר שבתקופה המקבילה הרגו כוחות הביטחון הישראלים אלפי פלסטינים, בהם מאות ילדים. דווקא הסכסוך האלים והקשה הניטש בין שני העמים הוא שמחייב מו"מ מיידי עם החמאס. בטחונם של ילדי שדרות וחאן יונס כרוכים זה בזה, ושלום עושים עם אוייבים, לא עם ידידים.
ושלישית, כי צריך להחזיר את גלעד שליט, שנמצא בשבי כבר למעלה משלוש שנים, מופקר, בניגוד לכל ערך צה"לי ובניגוד לערכי פדיון השבויים הנהוגים ביהדות. בינתיים שבויים בבתי כלא ישראליים כ-8,000 פלסטינים שנכלאו עקב התנגדותם לכיבוש הישראלי: חלקם רוצחים, חלקם אסירים פוליטיים, חלקם אפילו קטינים. עסקת שבויים אינה רק חובתנו המוסרית כלפי שליט וכלפי כל חייל צה"ל באשר הוא, אלא גם הזדמנות לצעד של פיוס בין שני העמים.
מי שקורא להחרים את החמאס הם אותם אנשים שקראו להחרים את אש"ף לפני 30 שנה. דה-לגיטימציה של הנהגת החמאס היא רק תירוץ שמטרתו לעכב פתרון לסכסוך והקמת מדינה פלסטינית. אבל אם לא נדבר עם חמאס היום, עם מי נדבר בעוד עשור? עם אל-קאעידה?
אריק דיאמנט, פורום המו"מ
: התארגנות אזרחית שמטרתה פתיחה במו"מ ישיר וגלוי עם תנועת החמאס
