עת לקצור

מפעם לפעם עולים מחדש הטונים בויכוח הממושך והבלתי נגמר סביב סוגיית תרומת איברים. הפעם, הגיע תורו של סגן שר הבריאות, יעקב ליצמן, להדליק מחדש את משואת המחלוקת. הרבה אמוציות, דעות קדומות וחשיבה צרה, מאפיינות את המאבק העתיק הזה, במהלכו הופכים רופאים "לשודדי גופות" וחרדים לסובלים מחרדת מוות קשה, פסע קטן בלבד מקשירת פעמון קברים ויקטוריאני לאצבעם.

קשה מאוד לנקוט עמדה בנושא רגיש כל כך, מבלי להבין על מה בכלל מתווכחים כאן. בהכללה גסה, נקודת המחלוקת העיקרית בין הצדדים, כפי שתיאר אותה פעם באוזני הפרופסור הרב אברהם שטיינברג, נסובה סביב שאלת קביעת המוות. הגדרת ההלכה למוות היא 'הפסקת נשימה שלא תתחדש', מכאן נחלקו הפוסקים כיצד חל הדבר: יש הסוברים כי מוות מוחי המונע נשימה עצמאית, זהה לתיאור המצב עליו מצביעה ההלכה. ויש הגורסים, כי רק דום לב תואם לדרישה. במקרה האחרון, אברים חיוניים כמו לב וכבד אינם ראויים עוד להשתלה.

בדרישתו מבטל סגן השר ליצמן במחי יד, את קיומה של מערכת השתלת איברים בישראל. צידודו בגישה ההלכתית הקובעת כי רק דום לבבי יחשב למוות, מונעת הלכה למעשה, את אפשרות לקיום השתלות מצילות חיים בישראל. זאת בלא שקדם למהלך המהפכני והקריטי שום שינוי חקיקתי או אפילו דיון בכנסת. לא פלא שהרופאים זועמים.

ליצמן מצליח בשערוריה התורנית להעלות לדיון הציבורי סוגיות קשות נוספות כמו הנאמנות הכפולה של אזרח שומר מצוות למדינתו ותורתו. כיצד ראוי שינהג בעל משרה ציבורית כאשר ערכיו מתנגשים בנורמה החוקתית? רמז: כפיית עמדה הלכתית שנויה במחלוקת על המדינה כולה, היא לא הדרך המומלצת.

גם הויכוח על מעמדה של פסיקה הלכתית מתעורר מחדש. האם בכוחה של דעת יחיד הלכתית, חשובה ככל שתהיה, לקבוע עובדות בשטח או שמא המסורת היהודית של "אחר רבים להטות" צריכה להכריע את הכף?

משבר האמון המתמשך בין הרופאים לרבנים בשאלה זו תורם גם הוא את חלקו לסאגה. הרופאים מצטיירים בעיני הפוסקים "כמקצרי הליכים", מתוך רצון לזרז תרומה לאדם שזקוק לה. טענות צודקות על שימוש ברופאים שאינם בקיאים מספיק בנושא כדי לחרוץ גורלות צריכות אף הן להישמע. מאידך, גם הרבנים סופגים ביקורת לא פחותה מהצוות הרפואי על המהירות בה הם אומרים לא לתרומה, לעיתים מבלי שהגיעו לבחון באופן אישי וישיר את המקרה, או לכל הפחות לשוחח עם הרופא.

לא כל החרדים נגד השתלת איברים

המכתב ותוכנו, מעמיד שלא בצדק את החרדים כולם, כמי שמתנגדים להשתלות. במקרה זה, תמונתו של יהודה משי זהב עם כרטיס אדי או של הרב אברהם רביץ ז"ל, נבלעים בגל של השתלחות פרועה על החרדים וחששם הפרימיטיבי מפני מוות בקצירת איברים, כל זאת תוך התעלמות בוטה מהעובדה שמספר הישראלים המחזיקים ברשותם אדי, נמוך להפליא ביחס לאוכלוסייה, מה שמהווה הוכחה סטטיסטית שגם אצל הציבור החילוני קיימים טעמים שונים ומשונים המונעים מ"אתיאיסטים למהדרין" לחתום על הכרטיס.

אז אחרי שנרגענו מהעליהום התקשורתי

על הדוס התורן שמנסה להחזיר בתשובה את הכבדים והלבלבים של אזרחי המדינה. אפשר לנסות ולהתמודד עם הדילמות המוסריות שמעמידה האופציה הרפואית הזו לפתחנו כבני אנוש. לא ניתן כיום לצאת מתוך נקודת הנחה שרוב הציבור בעד ההשתלה. בעוד חוקית, ברירת המחדל האוטומטית היא לקיחת אברים אלא אם כן יבקשו בני המשפחה אחרת. לדעת המצדדים בתרומה גורפת - תושבים ללא קרובי משפחה זמינים מדרגה ראשונה, חשופים לתרומה, אולי בעל כורחם, מאחר שלא יהיה איש מטעמם שיביע את התנגדותו למהלך.

בין חילופי ההאשמות מסתתרת שאלה מוסרית עמוקה על זכותו של אדם על גופו. ולא בטוח שהצלת חייו של אדם אחר יכולה, עם כל הצער שבדבר, להפר זכות זו. לכן ראוי, לשני הצדדים, להתחשב במגוון הדעות של כלל אזרחי המדינה מבלי להיגרר לצעדים ואמירות חד צדדיות. ובכל מקרה, לדון תמיד לגופו של עניין ולא רק לאבריו.