מי ימלל גבורות ישראל?

"אנחנו משאירים לכם את מותנו: תנו לו את משמעותו". (ארצ'יבלד מקליש, החיילים המתים צעירים. מאנגלית רנה ליטוין)

11 בנובמבר, היום בו הסתיימה מלחמת העולם הראשונה ב-1918, הוא "יום הזיכרון" הלאומי של מדינות שונות בעולם ביניהן קנדה, צרפת, בלגיה ואוסטרליה. זו הזדמנות ראויה, לכן, להרהר בשינויים שחלו במעמדו של המוות הפטריוטי בישראל. נוכחותו העצומה וחסרת התקדים של המוות לאחר מלחמת העולם הראשונה, בנוף הפתוח והעירוני ובחיי היום-יום, האדירה את מקומו של הפטריוטיזם כאמצעי לעיצוב תודעה לאומית ולהקניית משמעות עמוקה וצידוק כלשהו, לקרבן ולאובדן במלחמה.

במלחמה זו, יש לזכור, מתו 13 מיליון בני אדם, שהם מספר כפול ממניין הרוגי כל המלחמות הגדולות באירופה שניטשו במהלך 125 השנים שקדמו לה. אין פלא לכן, כפי שהיטיב להבחין ג'ורג' מוסה, ש"פולחן הנופלים בקרב היה לאבן הפינה של דת הלאומיות אשר פרחה אחרי המלחמה... וקבר החייל האלמוני היה לסמלה הרשמי של האומה".

סופרים, משוררים, ציירים ופסלים, הם רק חלק ממי שדאגו בשוך הקרבות לתדמיתה ולשמה הטוב של האומה באמצעות יצירתם. הם שקדו על עיצוב מיתוס, שיעניק משמעות למוות במלחמה וידגיש את המשמעות הלאומית של הערכים החברתיים והמוסריים שנקשרו בלחימה ובקרבן.

לאחר מלחמת העולם השנייה, משהתגברה התחושה כי על-אף המוות ההמוני וזוועות השואה לא תמה המלחמה אלא רק שינתה פניה ל"קרה", איבד פולחן הנופלים באירופה את המסר הפטריוטי שלו והקשר בין הלאומיות וסמלי המלחמה נחשב מאז, במידה רבה, סר טעם.

אין לנו חיילים אלמונים

המפעל החלוצי בארץ ישראל והקמת מדינת ישראל היו מהישגיה הגדולים ביותר של תנועת התחייה הלאומית - הציונות. אשר על-כן, חללי המאבק המזוין להגשמת חזונה והגנתו היו ל"קורבן על מזבח המולדת", סמלו האולטימטיבי של המוות הפטריוטי. "משפחת השכול" זכתה בשל כך להכרה ממלכתית ייחודית ולמעמד מוסרי מועדף. ואולם, בניגוד לנוהג שרווח בארצות אירופה ובאחרות, בישראל לא הוקמה מעולם "אנדרטה לחייל האלמוני", כזאת שמהווה ביטוי סמלי לכבוד ולהכרה הממלכתיים שמעניקים האומה ואורחיה הרשמיים לכל מי שאיבד את חייו על הגנתה. למה? כנראה משום ש"אין לנו חיילים אלמונים", כפי ששורר יהודה עמיחי וכתב משה שמיר.

ניתן לומר, בהכללה, כי עד מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים היו הצבא והנופלים בקרב לסמל הבלתי מעורער של הפטריוטיות הישראלית. ואולם מאז, וביתר שאת לאחר מלחמת לבנון הראשונה, ניתן ביטוי ציבורי נרחב לעמדה כי מלחמות ה"אין ברירה" הן מיתוס, והיחס למוות בקרב נעשה במידה רבה ריאליסטי יותר ונטול רגש ופאתוס לאומיים.

חיילי צה"ל שנפלו על משמרתם משנות ה-80 ואילך, שוב לא זכו ברובם להנצחה והכרה ציבורית כמו קודמיהם בעבר. יתר על כן, משימות השיטור וסיכול פעולות האיבה מצד אוכלוסיה אזרחית, יהודית וערבית, בהן עוסק הצבא מזה עשרות בשנים, חידדו את ההקשרים הפוליטיים בשמם נעשו, ועל-כן החיילים שנהרגו במילוי משימתם תוארו לא פעם כמי שנפלו על מזבח אינטרסים צרים ולא מטרות לאומיות.

זאת ועוד, שינויים ברוח השעה (פוסטמודרניזם, אינדיבדואליזם, אובדן היררכיה, מות האידיאולוגיות וכיו"ב) הפכו את הרעיון שתפקיד החיילים הוא לשמור על החברה והמדינה ותחת זאת נדרשים האחרונים לשמור על החיילים. יחס ביקורתי מעין זה הוא ביטוי להעלמות ההקשר הפטריוטי שמייחסים כיום ישראלים רבים למלחמות ולצבא, כסמלים של אחדות לאומית.

אלא שהצורך להצדיק את המוות בשדה הקרב או ברחובות העיר, בשל הפיגוע החבלני או המבצע הצבאי הבאים, לא נעלם. חסך זה ואחרים הובילו לבחירה בשואה כמרחב זיכרון אלטרנטיבי למציאת סמלי הזהות הקיבוצית ולעליית קרנם של קורבנות השואה כמיצגים חלופיים של המוות הפטריוטי. תעודת הזהות של ישראל כניצחונה של הפרדיגמה "משואה לתקומה", הקלה על הבחירה המוזרה לתחליף "חללי מערכות ישראל" במי שלא היו ישראלים, הלכו אל מותם בגולה "כצאן לטבח" וברובם אף לא היו קשורים לתנועה הציונית.

"מצעד החיים", "עדים במדים" ומסעות-הזיכרון האחרים, הם בבחינת עליה לרגל למרחביה המקודשים של זהות ישראלית חדשה, זו שמצאה את זכר קורבנות השואה משמעותי לא פחות, ואולי אף יותר, מקרבנות המפעל הציוני בישראל, לעיצוב דמותה המוסרית ובניין חוסנה הלאומי.

השתתפותם של מפקדי צה"ל וראשי המדינה בטקסי זיכרון ממלכתיים-ישראליים על אדמת פולין, בנוכחות חיילים במדים ורבבות צעירים ערב גיוסם, כמו נותנת לכך הכרה רשמית. נדמה, אם-כן, כי יותר משקיבלה השואה משמעות מתוך הישגי המדינה, היא מהווה כיום נקודת מבט מרכזית לפרשנות עליהם.