סם שפיגל שלא הכרתם

סם שפיגל הוא גם בית ספר מצוין וחשוב לקולנוע אבל היה גם מפיק גדול. הוא עשה את "המלכה האפריקנית" עם ג'ון יוסטון ואין עוד הרבה סרטים כאלה. אולי פחות ידוע שהוא השתתף ביסוד קיבוץ רמת יוחנן. שמו היה שמואל שפיגל והוא עלה ארצה בעלייה השלישית. הוא עבד בכבישים עם גדוד העבודה.

פעם, אחרי יום עבודה ארוך בכביש בשמש, כינסו אסיפה ואמרו לו בשיחת חברים סוערת שהוא כבר לא עובד עם כל הנשמה. שהוא לא חולם מספיק. שהוא מתברגן. האיש שחי אז באוהל דולף חש נבגד אבל לא חדל לאהוב את שופטיו. הוא התנשק אתם, עלה לירושלים, נשא אישה, ונסע לגרמניה, שם עבד בקולנוע הגרמני הידוע, ומשם להוליווד ונהיה אחד המפיקים הגדולים.

את רמת יוחנן הוא לא שכח. הוא ביקר הרבה בקיבוץ שהתפתח מאז ועזר להם בכל מה שרק יכול היה. הבית שלו היה ונשאר רמת יוחנן. הלב שלו, זה שאמרו שאינו משקיע אותו בחציבה, היה ונשאר שם. היום, כאשר חוגגים את 20 שנות קיומו של בית הספר על שמו ושכל כך תרם לקולנוע הישראלי וכה השפיע על הסרטים הישראלים העכשוויים, מן הראוי היה - ואולי זה נעשה ואיני יודע על כך - להזמין מישהו מזקני הקיבוץ שהיה לו בית, חלום, ואכזבה לחגיגה.

היה בקיבוץ איש אחד שבא יחד עם שפיגל ואהבו ועבד קשה וגם עליו יצאו אז בקצף כי דת העבודה הייתה קנאית. מה לעשות, אי אפשר לבנות מולדת בלי חלוציות וקנאות. האיש הועמד גם הוא מול אסיפה של קנאים יפי נפש שגערו בו. הוא התנדב להיות רואה ולא נראה. היתה לו עין אחת. שכחתי את שמו. במשך קרוב ל-50 שנה, אולי 40, הוא התמסר לעשיית קרמיקה. הוא צייר מאות אנשים בעלי עין אחת כמוהו. הוא הלך בשבילי הקיבוץ ולא דיבר עם איש.

העבודות שלו נמכרו ונהיו למפעל מסחרי אבל הוא לא סלח. בודד היה. לא נסע לשום מקום. רק לחיפה פעמיים בשנה לקנות חומרי עבודה. לקראת מותו, הקיבוץ לקח בגניבה עבודות שלו ותלה בחדר האוכל. הוא בא כרגיל לבדו וראה את

המשק חוגג לו. הוא התרגש. בהתחלה כעס. אחר כך התחבק עם כולם. לא היתה לו משפחה. הקיבוץ שלא דיבר עם אף חבר בו, היה ביתו היחיד.

ישבתי איתו שעות. הוא סיפר על שמואל שפיגל. הכירו עמוקות. אמר שאולי יום אחד יסלח לקיבוץ על גורלו הוא, אבל לא על מה שהם עשו לשמואל שפיגל. יהיו שניהם צרורים בצרור החיים. אולי יום אחד יעשה תלמיד בית הספר סרט על האיש שבית הספר נוסד על שמו ואני מניח שהוא תרם לו רבות. וכן, סתם, כי בא לי לדבר.