לפסיקה המבורכת של בג"ץ בנושא הפרטת בתי הסוהר,
התלוו קריאותיהם של בעלי הכלא הפרטי בדרישה לשלם להם החזר על הוצאותיהם ופיצוי על רווחים בעתיד בסך 350 מיליון שקל. לכאורה - דרישה הגיונית. גורם פרטי בא והשקיע מכספו במטרה להרוויח ממתן שירות למדינה. אין זה מתפקידו של בג"ץ לפסוק כי מי שהיה מוכן להרוויח כסף מ"פגיעה בלתי מידתית בזכויות אדם של אסירים", לשון השופטים,
צריך להיענש באובדן השקעתו.
החלטה שכזו הייתה יכולה להיות דווקא אמצעי הרתעה שיגרום לטייקונים לחשוב פעמיים לפני שהם לוקחים על עצמם משימה למלא את תפקידי המדינה. לפני שהם משלחים את יחצ"ניהם ושתדלניהם לשכנע את מקבלי ההחלטות להצביע נכון, לפני שהם מנסים לשכנע אותנו באיכות השירות שיספקו לעומת איכותו הירודה של השירות שמעניק שירות בתי הסוהר, בלי שיש שום אמצעי לבדוק את טענותיהם.
בסך הכל אפשר אולי להצטער על כך שבג"ץ לא בחר בהרתעה. אבל בניגוד לאווירת "עוד ועוד" השוררת בעולמם של טייקונים, אותנו לימדו לא להיות חזירים.
המדינה תשלם, הסכם צריך לכבד. אלא שלא כל הסכם. ניקח לדוגמא את אחד מבעלי הכלא שצפוי להזרים לכיסו את מחצית הפיצוי שהמדינה תיתן עבור הפרת החוזה: לב לבייב. גם הוא בעל חוב. אך בניגוד למדינה שבית הדין כפה עליה להפר חוזה מתוך הגנה על עקרונות יסוד של משטר דמוקרטי, לבייב לא עמד בהתחייבויותיו שלו כלפי בעלי חוב, ולא שילם למחזיקי איגרות החוב שלו את מה שהיה חייב להם. כך מתברר, שמהמדינה אפשר לדרוש שתעמוד במילתה, אבל מהטייקונים אפשר במקרה הטוב לדרוש להגיע להסדר.
כשם שמדינת ישראל צריכה לעמוד בהתחייבותה לפצות את בוני הכלא הפרטי על הוצאותיהם בהתאם להסכם ביניהם, כך גם בעליהם של צים, "אפריקה ישראל" ושורה של חברות נוספות צריכים לעמוד בהתחייבויותיהם. לבייב צריך להכניס את היד עמוק לכיסו ולשלוף מהרווחים שעשה את הדרוש לכיסוי חובותיו. לא ייתכן שהחברות ישמשו להזרמה חד צדדית של כסף לבעלים, אך כשהן כושלות ואגרות החוב שלהן מגיעות לפירעונן, הבעלים לא יידרש לדבר. את הנורמה של תשלום מצד הגורם האחראי לא ניתן להפיל רק על המדינה.
בוני בתי הכלא הפרטי ידרשו פיצוי גם על רווח פוטנציאלי שאבד, לא רק על הוצאותיהם. מעניין אם כן, האם "אפריקה ישראל" עומדת לפצות את בעלי האג"ח שלה על אובדן ההכנסות ועל ההוצאות שיירשמו מדחיית פירעון הניירות שבידם? הרי בכוונתם לשלם את חובם מתי שנוח להם, בחלקיות, בפריסה כזו וכזו, בפיצוי כזה וכזה על אי עמידה בהסכם המקורי. מה שנדרש מהמדינה כשהיא בעלת החוב צריך להידרש גם מבעלי חוב פרטיים.
יש לקוות שאת בית הכלא הפרטי המדינה פשוט תקנה וכך תפצה את המשקיעים על הוצאותיהם, שמשרד האוצר ינהג בקצת יותר רגישות בעניין גבולות ההפרטה, ואף יאשר הוספת תקנים הנדרשת לשב"ס. כמו כן, על המדינה לדרוש שהכסף שהיא מכניסה לחברות, ישמש בראש ובראשונה לתשלום חובותיהם של חברות אלו לספקיהן ולבעלי אגרות החוב הפרטיים והמוסדיים שלהם. בסך הכל, נאה דורש ונאה מקיים.
ד"ר גלעד נתן, מכון קבנר להיסטוריה גרמנית
