כשלונה של ועדת איתור היועץ המשפטי לממשלה להגיע
למועמד מוסכם אחד או לגבש רשימה של דירוג המועמדים שבפניה, אינה תקלה אקראית או טעות מקרית. הנחת היסוד כאילו ניתן להציל את מוסד היועמ"ש מעצמו רק באמצעות שיפור דרכי המינוי למשרה זו, קרסה.
תהליך מינוי שמיועד היה להיות מקצועי לחלוטין הפך לפוליטי לגמרי, כשבסופו של יום האינטרסים המיידים של שרים ומפלגותיהם יקבעו את גורל המינוי. כל זאת כיוון שלא ברור כלל מהם הכישורים שנדרשים מן המועמד למשרה הבכירה ורבת העוצמה הזו.
האם היועץ, שהוא כיום גם התובע הכללי, חייב להיות מומחה מן המעלה הראשונה במשפט פלילי, או שמא היועץ, שהוא עורך הדין של הממשלה וזרועותיה, חייב להיות מומחה מן המעלה הראשונה במשפט חוקתי ומנהלי? כל עוד הוא חובש כמה כובעים מנוגדים זה לזה, אין אפשרות לדיון ציבורי רציני במינויים.
מה אם כן ניתן לצפות מהיועמ"ש הבא במצב מעורפל לחלוטין?
ראשית עלינו לדרוש יושרה מהמעלה הראשונה. מדובר באיש ציבור עם סמכויות חריגות ביותר בהיקפן המצויות בלמעלה מ-170 חוקים שונים. הוא חייב לקבל החלטות משפטיות עקרוניות המנחות את כלל המנהל הציבורי, הוא חייב להכריע בעשרות אלפי תיקים משפטיים בשנה ולחרוץ גורלות בעודו מנחה משפטית את כל זרועות הממשל ובעודו עוסק בייעוץ לחקיקה. לא ברור האם וכיצד נבדקים המועמדים לתפקיד רם זה: בהיעדר תהליך של שימוע ציבורי למועמדים, יושרתם כמו גם תכונותיהם האישיות מצויות בעלטה ציבורית מביכה.
שנית, יש למנוע ולצמצמם אפשרות לניגוד עניינים. אין ספק כי מינוי של אדם לתפקיד כה בכיר יוצר חשש כי היועמ"ש עלול לשרת אינטרסים של בעלי עניין ולהיות נתון בסד של ניגודי אינטרסים. לכן, בעוד מינוי עורכי דין פרטיים הוא אפשרי וחוקי, הוא גם מייצר שורת בעיות אתיות לא פשוטת לגבי עורכי דין שטיפלו באלפי מקרים וייצגו לקוחות בעלי כוח ועניין. לפתע אותו עורך הדין עובר לעבוד בשירות המדינה, וייתכן גם כנגד לקוחותיו לשעבר.
שלישית, עדיף כי היועמ"ש יהיה בעל ניסיון בניהול מערכתי ובפתרון בעיות משפטיות מורכבות. ניסיון אינו הכל, כמובן. אהרון ברק ויצחק זמיר הגיעו לתפקידם ללא ניסיון, היישר מהאקדמיה, וגילו לא מעט יכולות. מני מזוז הגיע לתפקידו עם ניסיון עשיר, ועשה טעויות בניהול הגשת כתב האישום נגד משה קצב.
רביעית: ייצוג חברתי. העובדה כי בין המועמדים יש גם משפטנית לא זכתה לדיון מעמיק בציבור למרות העובדה כי מעולם לא כיהנה אשה בתפקיד הרם של יועמ"ש. כזכור, דורית ביניש ועדנה ארבל היו פרקליטות מדינה אך לא הגיעו למשרה הרמה יותר.
חמישית, היועמ"ש חייב להיות מסור לקידום שיטתי של זכויות אדם ואזרח ולא להיכנע ללחצים שלטוניים להפר זכויות אלו. חבל מאוד שבמקום דיונים רציניים על כישוריהם של המועמדים לתפקיד ועל יושרתם, השתלטו על השיח מחוללי ספינים של לשכות פוליטיקאים. דיון רציני על קווי המתאר לתפקיד היועמ"ש נעלם כלא היה.
גד ברזילי, פרופ' מן המנין ומופקד קתדרת פרוזן למדע המדינה, משפטים ולימודים בינלאומיים, אוניברסיטת וושינגטון.
