שלוש וחצי שנים מאז "לבנון 2", ניתן לקבוע כי למרות התנהלותו הכושלת של צה"ל בלחימתו ביבשה, הצליחה המלחמה ובעיקר הריסת רובע דאחייה בביירות, לקבע בתודעת החיזבאללה את המחיר הנורא שהארגון יישלם על חטיפת חיילים או אזרחים. כמעט שנה מאז מבצע עופרת יצוקה, שגם הוא צריך היה להסתיים אחרת מכפי שהסתיים, ניתן גם לקבוע שמשגרי הרקטות מעזה למדו גם הם שיעור חשוב בדבר התוהו ובוהו שיבוא על ראשם אם ישגרו רקטות לנגב. אלא שאם מקרה גלעד שליט יסתיים ב"מחיר כואב" רק לישראל, אזי בניגוד ל"לבנון 2" ועופרת יצוקה יהיה בכך כישלון מוחלט לישראל, שרק יעודד את החטיפה הבאה.
עד כה לא נשמע מענה כלשהו לשאלה מדוע מרגע שנחטף החייל לא הפכו חייהם של ראשי החמאס לגיהנום. החטוף, החוטפים וראשי הארגונים אינם נמצאים בקוטב הצפוני, וצה"ל כבר הגיע לאוגנדה בכדי לשחרר חטופים. מה מונע מצה"ל פעולות כלפי החוטפים וכלפי עוזריהם המתגוררים כולם בטווח של קילומטרים בודדים מהגבול?
לא מובן מדוע כל אלה מסתובבים בטווח יריקה מגבול ישראל כשהם גלויים ושופעי חיוכי בטחון עצמי, בזמן שחייל צה"ל כלוא בשטחם בבור אפל. מישהו ממשלמי ה"מחיר הכבד" מטעם ממשלת ישראל צריך להסביר לציבור מדוע ממשיכה הממשלה להעניק תנאים משופרים וביקורי משפחות לאסירי החמאס הכלואים אצלה, בעוד שגלעד איננו זוכה אפילו לביקור של אחד מנציגי "זכויות האדם" המהוללים, אלה המשוטטים בהמוניהם במזרח התיכון. לא מובן מדוע לא נקטה ישראל בפעולה צבאית כלשהי שתיצור מצוקה אמיתית אצל מקבלי ההחלטות בחמאס. מדוע, למשל, לא נחטף אחד או יותר ממנהיגי חמאס היוצאים וחוזרים מעזה ללא חשש?
פנייתה של ישראל למתווכים על מנת שאלה, ולא היא בכוחות עצמה, הם שיביאו לשחרור שליט הייתה בעצם הודאה ישראלית בדבר חוסר יכולתה לפתור בכוחות עצמה בעיה הנמצאת בטווח קילומטרים ספורים מגבולה. משמע - מרגע שהחזרת החייל לישראל עברה מהמסלול המבצעי הצבאי למסלול התיווך הדיפלומטי, גזרה ישראל על עצמה מראש את התוצאה הסופית, זו המכונה בתקשורת "מחיר כבד" - שם הקוד לשחרור המוני של ארכי טרוריסטים תמורת חייל בודד.
הלכי הרוח הציבוריים בישראל של היום הם כאלה שעל פיהם היפגעות של חייל בודד חשובה כמו אסון לאומי. כזכור, זו הייתה הסיבה המרכזית לכשלי הפעלת כוחות היבשה במלחמת "לבנון 2" ונראה שבעניין זה, שהוא חיוני לביטחונה של ישראל, לא נלמדו לקחי המלחמה ולכן גם לא חל כל שינוי אצל מקבלי ההחלטות.
הסיבות שהביאו לאי הפעלת כוחות היבשה בנחישות ובמהירות הן ב"לבנון 2" והן בעופרת יצוקה, שבראשן עמד הרצון שלא לסכן חיילים בתוספת החשש מוועדות החקירה, הן בדיוק אלה שגם במקרה שליט הביאו את ישראל להעדיף פעילות תיווך על פני פעולות צבאיות.
מצג הפנייה לערוץ התיווך, מכיוון שמוצו לכאורה כל האפשריות האחרות, הוא הונאה המאפשרת לממשלות ישראל לאמץ את הפיתרון שיש בו מחד את מידת הסיכון הקטנה ביותר עבורן ומאידך את מידת ההישג הגדול ביותר לטרור. התוצאה של הפנייה לערוץ התיווך הייתה אחת - ישראל שללה מעצמה ומבחירה חופשית את היכולת לבצע פעולות שיגבו מהחמאס מחיר כזה שיימנע ממנו רצון לחטוף שוב חיילים.
הכבילה מרצון לערוץ הדיפלומטי מסבירה גם את הקמתה לאחרונה של ועדה בראשות שופט שתפקידה לקבוע את כללי ההתנהגות של ישראל כלפי מקרה חטיפה אם ייתבצעו כאלה, לאחר ששליט יוחזר לישראל.
לקחי "לבנון 2" ועופרת יצוקה מלמדים כי ממשלה הרוצה לשרש את יצר החטיפה מקרב הטרוריסטים, צריכה הייתה להקים ועדה שתפקידה להציע דרכים להחזרת שליט במחיר שיהיה בלתי נסבל לחמאס, ולא לישראל. החטיפה הבאה בדרך.
אל"מ (מיל') יהודה וגמן, מדריך מומחה בתורות צבאיות ובהיסטוריה של צה"ל
