הכאב הכפול על דרור ויינברג

בסוף השבוע שוחחנו בשולחן השבת שלנו על אל"מ דרור ויינברג ז"ל. מן הסתם לא היינו היחידים. נזכרנו עם ילדינו יחד איך לפני שבע שנים בדיוק, שבת פרשת "ויצא", השבת הנינוחה והנעימה שלנו קיבלה תפנית כואבת ומייסרת עם דבר נפילתו של מח"ט חברון, בקרב הרואי מול מחבלים בציר המתפללים בין חברון לקרית ארבע.

לא הכרנו את דרור אישית, אך שמו יצא למרחוק. דמותו הבולטת והמרשימה היו מוכרים לרבים מאיתנו גם אם לא באופן ישיר. באותן שנים - קצין קרבי בכיר חובש כיפה המיועד לפקד על חטיבת הצנחנים, היה עדיין בבחינת מחזה נדיר ויוצא דופן. עבור רבים מאיתנו התקדמותו המטאורית של דרור בשרשרת הפיקוד הצה"לית היו מקור לגאווה ושיקפו את המחוייבות הבלתי מסוייגת של הציבור הדתי- לאומי למדינה ובטחונה.

הסיפור המשפחתי הכואב והדואב של דרור, רק הגביר את תחושת השכול והצער. שני דודיו של דרור, שמעון ושלמה קניגסבוך ז"ל, נפלו במלחמת ששת הימים. קברו של דרור נכרה בצמוד לקבריהם בבית העלמין הצבאי בכפר-סבא. מחיר משפחתי כבד מנשוא על אמונה ומסירות נפש למען העם והארץ. עם נפילתו התוודעו רבים לדמותו היחודית והנדירה ששילבה ספרא וסייפא וראתה בפיקוד וקריירה צבאית לא רק תרומה ישירה לבטחון המדינה, אלא גם מוקד חינוכי וחברתי בה מעצבים מסרים, ערכים ועקרונות חיים של הדור הצעיר.

דרור וינברג היה מפקד נערץ ומוערך ואדם משכמו ומעלה. איש רגיש ולוחם עשוי ללא חת, איש משפחה למופת וקצין מסור בכל נפשו לצה"ל ומשימותיו. אהוב, רצוי ונכבד בעיני מפקדיו ופקודיו כאחד. מנהיג אמיתי ודמות לחיקוי והערצה. בתפקידיו הרגישים והבכירים, קל וחומר בתפקידו האחרון כמח"ט חברון, נתקל בודאי במורכבות ובהתנגשות לעיתים בין האינטרס המדיני המוכתב ע"י הרשות המבצעת הנבחרת, למול הצרכים הצבאיים והבטחוניים השוטפים כפי שהם באים לידי ביטוי בשטח בעיני המפקד. בכל אלה הוא נשא בעול והתמודד. בשקט, בענוה ובבטחון. ברגע האמת של פיקוד, של מנהיגות, של הובלה, של דוגמא אישית - הוא היה שם. ושם סיים את חייו. הנצחת זכרו של דרור ע"י משפחתו וחבריו מתמקדת מאז בנחישות, בקבלת אחריות ובאופי המנהיגותי הבולט של דרור. כך ראוי ונכון. בני נוער רבים מתוודעים לאישיותו ומושפעים רבות מסיפור חייו ומותו.

אבל השנה התווסף לכאב על אובדנו וחסרונו של דרור, כאב נוסף ובלתי צפוי. כאב על חילול זכרונו. כאב על פגיעה בטוהר זכרונו. כאב על התדרדרות מוחלטת של מיעוט קולני וקיצוני בציבור הדתי-לאומי שבוחר להפגין ולפרוס את משנתו הפוליטית בכל אתר, בכל עיתוי. ללא רגישות, ללא שיקול דעת. בין אם באמצעות שלט מול הכותל ובין אם ע"י הפגנה ומחאה פוליטית בכנס זכרון. דוקא באירוע התכנסות בקרית ארבע של בני נוער לפני גיוס לזכרו של דרור, אליו הוזמן השר בוגי יעלון ששימש כרמטכ"ל בעת נפילתו וספד לו בהלוויתו, בחרה חבורה קיצונית למחות נגד השר יעלון על תמיכתו בהקפאה זמנית בהתנחלויות. "פעילי הימין" איימו למעשה "לפוצץ" את הכנס והשר יעלון ומאבטחיו החליטו לשוב כלעומת שבאו.  

אוי לבושה. אוי לכלימה. שר בישראל, רמטכ"ל לשעבר,

מפקדו של דרור, חושש ונמנע מלהגיע לכנס לזכרו של קצין בכיר שאותו הכיר מקרוב. האם לא מצאו מרזל, בן גביר, פדרמן ושות' מקום אחר להפגין ולמחות נגד מדיניות הממשלה? רק בכנס לזכרו של המח"ט שלא ישן בלילות, שזינק לכל אירוע, רק כדי לשמור על חייהם? אין להם את היכולת להפריד בין פוליטיקה עכשווית לזכרון גבורתו של דרור? זה כבוד המת? זו הכרת הטוב? זה מורא שמים? במפגן כוחני כזה נגד שר ורב אלוף במילואים, היה חפץ דרור? להיכן נעלמו ולמה נדם קולם של רבני קרית ארבע וחברון שיודעים גם יודעים להרים קול זעקה על כל בית שמבקשים לפנות בעיר האבות? על חילול ה' הנורא הזה לא צריך למחות? את הפגיעה בזכרונו של דרור לא חייבים להוקיע ולגנות? אין להם מילת ביקורת אחת להשמיע על המפגן הבוטה וחסר הכבוד והנימוס הזה?