שום דבר לא יעצור אותי, גם לא המחלה

כשיוענק פרס ישראל לדב לאוטמן, במוצאי יום העצמאות, הוא לא יושיט את ידו כדי לקבלו. הוא גם לא ילחץ את ידי מברכיו. לאוטמן, זוכה פרס ישראל למפעל חיים, חולה כבר יותר מארבע שנים ב‭- ALS‬ מחלה ניוונית סופנית, הפוגעת בתאי העצב

המוטוריים ההיקפיים, שבאמצעותם מפקח המוח על הפעלתם של מרבית השרירים הרצוניים. תאי העצב נהרסים ואינם פוקדים על הנעת השרירים, מה שגורם לשיתוקם. ניוון השרירים מתחיל בידיים, ברגליים, בבית הבליעה, במערכת הנשימה - עד לחנק ולמוות.

התהליך הניווני התחיל אצל לאוטמן בידיים. הן שמוטות לצדי גופו, משותקות, ללא תנועה. הוא לא יכול לבצע באמצעותן שום פעולה. אוזנייה צמודה לאוזנו כל הזמן, וכדי לדבר בטלפון הוא לא נזקק לידיו.

"העובדה שאני לא מזיז את ידיי", הוא אומר, "מחייבת אנשים לעזור לי. להאכיל אותי, לכתוב עבורי, לנהוג אותי. יש לי מטפל צמוד, ובכל השאר אני מסתייע בעוזרים ועוזרות, מזכירות, משפחה, חברים. רק כשמגרד לי בראש יש לי בעיה. בכלל, הגעתי למסקנה שידיים חשובות לאדם בעיקר כדי לגרד בראש. בשביל כל השאר הוא יכול לקבל עזרה".

לאוטמן יגיע לאירוע בלוויית אשתו רחל, בנו נעם, כלתו דורית ושניים משלושת נכדיו. האם מישהו מהם יעלה איתו לדוכן השופטים כדי לקבל עבורו את הפרס? לאוטמן עוד לא חשב על זה. מבחינתו זו שאלה יומיומית, שהוא פותר נקודתית בלי שום מבוכה. כשהוא יוצא למכונית מכניסה הילה אפרתי, העוזרת האישית שלו, את הארנק לכיס מכנסיו, מרכיבה משקפיים לעיניו, לוחצת עבורו על כפתור המעלית. את פחית הקולה הוא מקבל לשולחנו עם קש. לאוטמן מקבל את הטיפול הזה בחיוך בהשלמה. באסירות תודה.

"מה זה חשוב", הוא אומר, "מי ייקח בידיו את הפרס, אם אלחץ את ידי השופטים או לא, זה מה שמשנה?"

את נימוקי השופטים הוא לא יתקשה לשמוע. לאוטמן, קובעים חברי הוועדה, הוא מנהיג ואיש חזון, דוגמה ומופת לישראלי שעשה דרכו לצמרת התעשייה ופועל זה 40 שנה ללא לאות לביסוסה של כלכלת ישראל. לצד פעילותו זו, הם מוסיפים, הוא פעל לחיזוק החברה באמצעות ביסוסן של החוליות החלשות שבה, ומתן הזדמנות שווה לכל מרכיביה, כמו גם חתירה לשלום ולדו־קיום וכבוד הדדי בין ערבים לישראלים.

לאלה שמכירים את לאוטמן, יש סיבות לא פחות משכנעות למה מגיע לו פרס. כמו למשל, על האופטימיזם הבלתי נלאה שלו. על תאוות החיים. על אהבת האדם. על הסקרנות האינסופית. על ההתבוננות האוהבת, המסורה, מלאת החמלה ונטולת הציניות שלו, על החברה הישראלית. על כך שאפילו בימים אלה, כנגד כל הסיכויים, הוא לא איבד את החיוניות, את שמחת החיים ואת התקווה.

לא מתכוון להסתלק בקרוב

לאוטמן, בן ‭,71‬ גילה שהוא חולה כשהרגיש משהו מוזר בכתף. חצי שנה חלפה עד שהרופא שלח אותו לבדיקות. המחלה התגלתה רק כשעבר בדיקת EMG לרישום הפעילות החשמלית של השרירים, שהעידה על חוסר תפקוד מוטורי.

"כשהרופא סיפר לי במה חליתי", הוא אומר, "לא סיפרתי לאף אחד גם לא למשפחה. אחרי שבועיים נסעתי לארצות־הברית, ונפגשתי עם רופא מומחה מאוניברסיטת קולומביה. הוא אימת את האבחנה. אני לא יודע למה, אולי מטיפשות, קיבלתי את זה בשקט. לא הייתי בשוק. אף אחד לא ראה מה עובר עליי.

"במשך שנה וחצי לא גיליתי את זה לחבריי. אף אחד לא ידע, חוץ מאשתי, הבן שלי והרופאים. לא רציתי לתת לאנשים הרגשה שאני חולה. כשהתחילו לראות את זה עליי, אמרתי שיש לי בעיה בשרירים. רק כשלא ניתן היה יותר להסתיר את המחלה, כינסתי את המנהלים בחברה שלי, "דלתא‭,"‬ וסיפרתי להם. אמרתי שזה לא צריך להדאיג אותם, אני לא מתכוון להסתלק כל-כך מהר".

כאמור, כבר למעלה מארבע שנים לאוטמן לוקה במחלה, שתוחלת החיים שלה היא בין שנתיים לחמש שנים, והוא אינו יודע האם הקצב האיטי של התקדמותה נעוץ בתרופות שהוא מקבל - שילוב ניסיוני של כמה תרופות - או שפשוט התמזל מזלו. אבל הוא יודע בדיוק לאן המחלה הולכת ומה גזר דינה. החולה המפורסם ביותר במחלה חשוכת המרפא הזאת הוא סטיבן הוקינג, שבדרך נס נעצרה מחלתו והוא חי איתה כבר 40 שנה.

"ובגילי", אומר לאוטמן, "כל שנה שעוברת חשובה. לצערי, השנים עוברות מהר, ואני מקווה שמחכות לי עוד הרבה שנים של פעילות, גם עסקית וגם ציבורית, כדי להוכיח שאני ראוי לפרס".

לאחרונה השתתף לאוטמן באירוע למען אוניברסיטת תל-אביב, באחד המלונות המפוארים בניו-יורק. הוא ישב בארוחת הערב האלגנטית, ואשתו האכילה אותו, כפי שהיא עושה כשהם מתארחים או אוכלים במסעדות. אישה שישבה לצדם בשולחן התפלאה, ושאלה את לאוטמן לפשר המעשה. יש לי אישה טובה, ענה לאוטמן, חינכתי אותה לשרת אותי, ואני מתעצל לאכול בכוחות עצמי. מה, הוא הוסיף ושאל, את לא מאכילה את בעלך?

זו הדרך שבחר לאוטמן להתמודד עם המחלה. הוא יכול היה לבחור לשבת בבית ולחסוך מעצמו את המבוכה, את המבטים, את השאלות. אבל בשביל אדם כמוהו, שהצורך שלו באנשים הוא קיומי, זה היה להיות או לחדול. הוא החליט, הוא אומר, לא לתת למחלה להפריע לו בחייו. והדרך לעשות את זה, היא לתת לאנשים להרגיש נוח לעזור לו. להאכיל אותו, לשרת אותו - וחלילה לא לרחם עליו.

"אני לא זקוק לרחמים או לדאגה", הוא אומר, "אני לא סובל, וצרכיי הפיזיים מתקיימים במלואם".

לא מזמן השתתף לאוטמן בפגישה עם הרב רבינו־ ביץ׳, שפעיל איתו בעמותת "עלה" - העמותה שהקים האלוף במיל' דורון אלמוג לעזרת ילדים פגועי מוחין. לאוטמן ביקש מהרב שיעזור לו להרכיב את משקפיו. שאלתי אותו, הוא אומר, האם תפילת הבוקר היא מצווה גדולה יותר מהעזרה בהרכבת המשקפיים. התשובה שלו הייתה, שהעזרה לי היא מצווה גדולה פי כמה. מאז, אומר לאוטמן, אני מחלק מצוות לכל ידידיי, ואפילו לא מבקש תמורה.

אני שואלת אותו מאיפה הכוחות האלה. מה גורם לו לקום בבוקר מהמיטה. להמשיך ולהתעניין במפעל שלו שבכרמיאל ובשלוחות שלו בעולם, בעמותות הרבות שהקים, בפעילות שלו כיו"ר הוועד המנהל של אוניברסיטת תל-אביב ובאינספור הפעילויות הציבוריות, שלא הזניח מאז שחלה. ובערב להמשיך וללכת למסעדות, להצגות, לקונצרטים, לאירועים. איך לא נכנעים לדיכאון, לחרדות, לחוסר התוחלת.

"סקרנות", הוא אומר. "עניין. אהבת אנשים. אני מרגיש טוב כשאני עושה משהו. אני אדם שאוהב להיות בחברה, וכשיש לי שעה ריקה אני נכנס לדיכאון. המזכירות שלי יודעות שהן צריכות למלא לי כל דקה. אני תמיד שמח ללכת לעבודה, מחכה להתחיל לעשות טלפונים, להיפגש עם אנשים. זה עניין של אופי.

"אולי אפשר להגיד שזו חולשה. חולשה שאני לא יודע להיות עם עצמי. ואולי בגלל שבעשורים האחרונים תמיד הייתי עם אנשים, גם בתעשייה וגם בפעילות הציבורית, ושכחתי איך אפשר ליהנות כשאתה לבד עם עצמך.

"למזלי, יש מספיק אנשים שמוכנים להיות בחברתי. או משום שאין להם ברירה, כי זה העסק שלי, או משום שאני תורם מזמני, ממרצי ומממוני לעמותות שונות, מה שגורם לאנשים, מסיבות ענייניות או אינטרסנטיות, להיות איתי. ואולי, הוא מוסיף בביישנות, אולי לחלקם גם נעים להיות בחברתי.

לנצל כל הזדמנות  

קשה שלא לחבב את לאוטמן. יש בו משהו חם, נערי, כמעט תמים. לא אופייני לאיש שהקים מפעל המעסיק היום כ-12 אלף עובדים בארץ ובעולם, בעל חברה הנחשבת לאחת מחמש הגדולות בעולם בתחום ההלבשה התחתונה והגרביים, עם מחזור של 700 מיליון דולר הוא לא נראה כמו מצליחן שדורך על גופות בדרך לצמרת, כמי שהתחרות הקשיחה את לבו או שההצלחה סינוורה את עיניו. הצניעות שלו כובשת, חוסר הראוותנות שובה לב.

פרס ישראל הוא לא הפרס הראשון שהוא מקבל. הוא כבר קיבל את פרס התעשייה, ד"ר לשם כבוד מטעם הטכניון, פרס "רומנסיארו" מטעם החוג לכלכלה באוניברסיטת תל־אביב, פרס ע"ש מקס פרלמן למצוינות בעסקים גלובליים, "פרס הרצוג" על תרומתו הייחודית לקירוב לבבות בין יהודים וערבים, פרס מטעם לשכת המסחר ישראל-ארה"ב, פרס כבוד מטעם ה־‭,UJA‬ פרס ראש הממשלה ליצואן מצטיין, יקיר העיר כרמל (איחוד הערים עוספיה ודליית אל-כרמל‭,(‬ יקיר העיר כרמיאל ויקיר תל-אביב. הוא אפילו קיבל תואר כבוד, ‭,OBE‬ מטעם מלכת אנגליה, והדליק משואה ביום העצמאות בשם החינוך לתעשייה.

"כבוד לא חסר לי", הוא אומר במבוכה, כשהוא נשאל איך הרגיש כששרת החינוך התקשרה לבשר לו על זכייתו בפרס. "ברוך השם קיבלתי מספיק תארים של כבוד פרס ישראל זה פרס מכובד לא סירבתי לקבל אותו. אני לא עד כדי כך צנוע. ובכלל, הוא אומר, אני לא מהמתרגשים. אני מתרגש לא פחות כשאני הולך לבית ספר שמטפחים בו ילדים שנולדו למשפחה ענייה ולא משכילה, והם מגיעים להישגים לא פחותים מאלה של הנכדים שלי".

מי שהדברים נשמעים לו מוגזמים, לא אמינים, מתחסדים - לא מכיר את לאוטמן. הוא מסוג האנשים שאם תעשה טעות ותשאל אותו שאלה הנוגעת לאחד מתחומי פעילותו הציבורית, חינוך לדוגמה, או צמצום הפערים בין עניים לעשירים, יהודים וערבים, חרדים וחילונים, או משהו הקשור לשלום או דו-קיום בינינו לבין שכנינו - עיניו ינצצו והוא יפתח בהרצאה ארוכה, שבה אתה מרגיש כאילו הונף מעל ראשך דגל ישראל, מושמע ההמנון או הודלקה איזו משואה.

נדמה שהדאגות שלו הן תמיד לאומיות, חוצות מגזרים, חובקות עולם. שהתחביבים שלו הם לא משחק גולף או חופשות סקי, אלא הקמת עוד פורום מקרב לבבות, עוד עמותה שתחזק בני נוער בפריפריה, שהוא יקדיש לה מזמנו ומהונו.

בתקופת כהונתו כראש ממשלה מינה אותו רבין כשגריר מיוחד להשקעות מחו"ל ולפיתוח כלכלי. זה היה כשלאוטמן סיים שבע שנים בתפקיד נשיא התאחדות התעשיינים ויו"ר לשכת התיאום. לאוטמן, כדרכו, לקח את התפקיד ברצינות. הוא מתאר את שלוש השנים שעבד במחיצתו של רבין כמרתקות.

"כל איש עסקים", הוא אומר, "והבאנו אז את ראשי החברות המובילות בעולם, לא סירב לפגישה עם יצחק רבין. ההתרשמות שלהם ממנו הייתה מדהימה, והפגישות האלו הולידו לא מעט השקעות. תפקידי היה קל יחסית, כי להביא אפילו את יו"ר ג'נרל מוטורס ולהציע לו ארוחת צהריים עם רבין היה גירוי מספיק".

לאוטמן מאמין שאם רבין היה בחיים, היה היום שלום. הייתה לו השפעה גדולה מאוד על ערפאת, הוא אומר, ואני מאמין שהיה סיכוי גדול להגיע להסדר.

האמון שנתן לאוטמן ברבין ובהסכם השלום גרם לו להיות חלוץ גם מבחינה עסקית, ו"דלתא" הייתה החברה הראשונה שהקימה מפעלים במצרים ובירדן. באותו זמן, הוא אומר, חשבנו שהעסקים יכולים לסלול את הדרך לשלום, אבל אז הבנו שאת זה יכולים לעשות רק הפוליטיקאים, ובכוחם של העסקים לחזק את זה.

במצרים אנחנו מעסיקים היום ‭5,000‬ עובדים ועוד כ-‭5,000‬ כקבלני משנה. בירדן יש לנו ‭2,000‬ עובדים. "דלתא" היא יצואן הטקסטיל הגדול ביותר במצרים, ואנחנו עובדים ללא שום הפרעות פוליטיות. מפעלים לא נסגרו גם בתקופות המתח הגדול של האינתיפאדה. ישראלים נוסעים הלוך וחזור ומרגישים בנוח.

אנחנו מוכיחים שאפשר לחיות באזור הזה בדו-קיום, בוודאי בין ערבים ויהודים בישראל, אבל גם עם ערבים בארצות השכנות. בעיקר אם הפוליטיקאים של המדינות משכילים ליצור לכך תשתיות, כמו בגין במצרים ורבין בירדן.

לאוטמן רואה ביוזמה הסעודית הזדמנות לחזור למו"מ עם הפלסטינים. "גם אם נושא הפליטים הוא ייהרג ובל יעבור", הוא אומר, "זה לא אומר שאי-אפשר לשבת לשולחן הדיונים. אני שמח שראש הממשלה מוכן ללכת בכיוון הזה. אני מאלה שחושבים שצריך לנצל כל הזדמנות, גם אם היא נראית תקשורתית ולא מעשית. אנחנו צריכים להצטייר כמדינה השואפת לשלום, להראות לעולם הערבי שהקשר שלנו איתו חשוב במיוחד, שאנחנו לא מחמיצים שום הזדמנות.

"אני שומע חלק מידידיי, שהרימו ידיים ואומרים שאין סיכוי בדורנו להגיע להסדר זה לא נכון. אבל אפילו אם אתה סקפטי, הדבר האחרון שצריך לעשות זה להיות אפתי ולא לנצל כל הזדמנות. אז אולי אני אופטימיסט יתר על המידה, אבל הפסימיסטים לא הגיעו אף פעם לשום מקום".

לחשוב תעשייה  

רצח רבין השפיע על לאוטמן להיכנס לפעילות מואצת בענייני השלום. הוא היה מהמובילים של מרכז רבין ומרכז פרס לשלום, וכל יוזמה שתרמה לחידוש תהליך השלום, לאוטמן היה פעיל בה. "האמנתי", הוא אומר, "שהשלום חשוב לא רק לביטחוננו. הוא חשוב לקיום החברה הישראלית. אני עדיין חושב שהוא הכרחי, כדי שנוכל כולנו להתפנות לתהליכים חברתיים, שיקטינו את הפערים המבהילים בחברה. מאז רצח רבין אני ממשיך להיות פעיל בשיחות עם פלסטינים בתחום העסקי והחברתי, וזה הוביל אותי לפעילות החברתית והחינוכית".

וכך החל לאוטמן, שהקים ב-1988 את עמותת "חשוב תעשייה" - להעשרת תלמידים בתחומי התעשייה ולפיתוח יזמות - בהקמת עמותות שמטרתן לעודד את השלום והדו־קיום ולקדם את החינוך וההשכלה על-ידי הקטנת הפערים.

כך יסד ב־1995 את תנועת "דור שלום‭,"‬ וכך יסד ב-‭,1997‬ בתגובה ל"אל המעיין" של ש"ס, את ח"י (חינוך ישראלי‭,(‬ להקמת גני ילדים באזורי מצוקה והפעלתם במחיר מסובסד. באותה שנה הוא הקים גם את "צב"ע" (צעירים בוני עתיד) - המפעילה מרכזי העשרה לבני נוער בפריפריה ומעניקה להם עזרה בלימודים, ואת עמותת "אחרי!" - להכנת נוער שנפלט מבתי הספר לשירות צבאי ולליוויו בעת השירות ואחריו.

צריך להבין שמדובר בעמותות המעסיקות מאות מתנדבים, סטודנטים, אנשי היי-טק, פנסיונרים ועוד עשרות עובדים בשכר, צוות של אנשים צעירים עם המון מוטיבציה. וכשאתה רואה את האנשים האלה, אומר לאוטמן, אתה שואל את עצמך איך זה שיש כל־כך הרבה צעירים כאלה, ובכל זאת המדינה נראית כפי שהיא נראית.

"זה מה שדחף אותי ללמוד את השפעת החינוך וההשכלה על הפערים בחברה הישראלית, ולהבין שהדרך היחידה לסגור אותם היא חינוך והשכלה. יש קשר ישיר בין השכלה ועוני, בין השכלה ואלימות ובין הפער שבין ערבים ליהודים לאפליה ביניהם בתעסוקה ובחינוך.

"הגעתי למסקנה, שאם אני רוצה לתרום, אני צריך לעשות את זה בתחום החינוך והדו-קיום. ובעשר השנים האחרונות אני משקיע את רוב פעילותי הציבורית בתחומים האלה".

"אני חושב", אומר לאוטמן, "שמי שנותן מזמנו, מרצו וממונו, הוא אגואיסט. כי קודם כל הוא עושה טוב לעצמו. עצם העובדה שאני מתעסק בעמותה חינוכית עושה לי טוב. אם אני מרגיש שאני לא מצליח לקדם משהו, אני זז הצדה".

מגרבונים לתחתונים  

דוביק לאוטמן נולד בתל-אביב וגדל ברחוב הירקון, מעל קפה פילץ. הוריו היו סוחרים בענף מכשירי הכתיבה, ואביו הקים את בית החרושת לעטים כדוריים "גלובוס‭."‬ חברו הקרוב היה אברהם פילץ, בנם של בעלי בית הקפה, שהקים את דיזנגוף סנטר.

ילדותו עברה עליו כמו על מרבית הילדים באותה תקופה - ברחוב. באותן שנים שהה בארץ הצבא האוסטרלי, ואחד הגדודים השתקע בכיכר לונדון, לא רחוק מבית לאוטמן. הבילוי האהוב היה אז רכיבה באופניים לאורך הרחובות אלנבי ודיזנגוף.

בהמשך נשלח לאוטמן לפנימייה בבית הספר החקלאי בפרדס חנה. שלוש השנים שם זכורות לו כשנים נפלאות, כשיומיים בשבוע עבדו בפלחה וברפת ובאחרים למדו. בצבא היה קצין הנדסה, חניך מצטיין בקורס מ"כים ובקורס קצינים.

לאחר השחרור החליט בהשפעת אביו ללמוד בארה"ב, ועשה תואר ראשון בהנדסת מכונות באוניברסיטה היוקרתית MIT בבוסטון. שנתיים נשאר בארה"ב, ועבד כמנהל ייצור במפעל למברשות בלונג־איילנד ב-1963 חזר ארצה, ונתקל בגרשון רוזוב, הבעלים של "סברינה‭,"‬ שהיה לו האומץ למנות בחור בן 27 למנכ"ל המפעל. בזכותו, מוסיף לאוטמן, אני כבר 44 שנים בשמאטע ביזנס, ענף הטקסטיל.

ב-1967 הגיע לארץ בני גיברשטיין, הבעלים של חברת טקסטיל גדולה בצרפת. בשותפות עם רוזוב הקימו לאוטמן וגיברשטיין את "גיבור ספורט" בקריית-שמונה. לאוטמן התמנה למנכ"ל, והחברה תיכננה לצמוח ולהפוך לקונצרן עולמי. הוקמו מתפרות בעשרות כפרים ערביים ודרוזיים, והמתפרה הראשונה בדליית אל-כרמל הייתה המפעל התעשייתי הראשון שהוקם בכפר מיעוטים. מפעלים הוקמו גם בקוריאה ובהונג-קונג, ו"גיבור" הפכה לחברה גלובלית גדולה.

"גיברשטיין", אומר לאוטמן, "היה המורה שלי איך לחשוב גדול, איך לייצא ולמכור לעולם, איך לייצר מחוץ לגבולות הארץ".

ב-1975 החליט לאוטמן לפרוש ולהקים את "דלתא‭."‬ הוא היה אז בן ‭.39‬ לא היה לי קל לעזוב את רוזוב, אומר לאוטמן, אבל בחרתי במוצרים שלא התחרו ב"גיבור", ‬ונכנסתי מהגרבונים לענף תחתוני הגברים.

המרכז של "דלתא" הוקם בכרמיאל, עם תוכניות לצמוח במהירות, כשעיקר התוצרת מופנית לאירופה ולארה"ב. זה היה בזמנים שיצואנים טופחו כמקור למטבע זר מפעלים הוקמו בפריפריה בעידודה של הממשלה, וכרמיאל נבחרה בגלל האוכלוסייה המעורבת. משרדי מכירות הוקמו בלונדון ופריז, "מרקס אנד ספנסר" האנגלית הפכה ללקוחה המובילה.

מאז 1967 עובד לאוטמן בגליל. 32 שנים, מאז הוקמה "דלתא‭,"‬ הוא נוסע לפחות פעמיים בשבוע לכרמיאל. במפעלים שלו בישראל עובדים כ-‭1,600‬ עובדים, מתוכם כאלף בכרמיאל. הנהלת החברה הגלובלית נמצאת בכרמיאל, בקטע עתיר ההון והטכנולוגיה של הייצור החלק עתיר העבודה - התפירה - לא קיים יותר בעולם הערבי, כך לדברי לאוטמן, ועבר כולו לעולם השלישי. "'דלתא'", הוא אומר, "השכילה להשאיר את התפירה במזה"ת. יש לנו גם מפעל בתאילנד וקבלני משנה באינדונזיה, בסין ובהודו, אבל עיקר העובדים הם פה, במזה"ת.

"'דלתא' היא כמו ילד שלי", הוא אומר, "כשאני רואה בד יפה או מוצר יפה, זה מחמם לי את הלב. אני מודד את הצלחותיי וכישלונותיי במצבה של "דלתא‭."‬ אם אני מרשה לעצמי להתגאות במשהו, זה בחברה הזאת. במנהליה, בעובדיה, באווירת הדו-קיום שלה, ביכולת הטכנולוגית ובחדשנות שלה. בעובדה שבמדינתנו הקטנה, בעיר קטנה בגליל, נמצא מרכזה של חברה גלובלית מהמובילות בתחום, אחת מחמש החברות הגדולות בעולם להלבשה תחתונה".

סוד הניהול של "דלתא" כבר מזמן אינו סוד לאוטמן מאמין ב"מנג׳ינג ביי ווקינג" - או בתרגום מילולי: ניהול בהליכה - שמשמעותו להסתובב במפעלים, לדבר עם המנהלים, לחבק את העובדים ולגעת במוצרים. בתקופה שבה אפילו הטלפון מיושן והכל נעשה באמצעות האינטרנט, מציע לאוטמן לעשות שני שלישים מהעבודה באמצעות המייל, אבל להשאיר שליש למגע האישי הקרוב. לכו למפעלים, הוא אומר, חבקו את העובדים שלכם. כך תגיעו להישגים גדולים. זה מתאים לכל ארגון חברתי. גם לפוליטיקה.

קשה לפטר, אבל‭...‬ 

לא מעט ביקורת הוטחה בלאוטמן על סגירת מפעלי התפירה בארץ והעברתם לארצות העולם השלישי, כדי ליהנות מכוח עבודה זול בהרבה. הביקורת לא הייתה רק על מדיניות הגלובליזציה, אלא גם נגד פיטוריהם של כל־כך הרבה עובדים, מרביתם נשים ערביות, שמצאו עצמן ללא יכולת להתפרנס.

"כל שינוי כזה כואב", אומר לאוטמן. "אין ספק שלפטר עובדים, שהיו שותפים איתך בעבודה ובהצלחה במשך שנים - תופרת, עובד תחזוקה, אפילו מנהלים - זה עניין לא פשוט. לא קל להיפרד מהאנשים האלה. אבל אין לנו ברירה. אם עסק חפץ חיים, הוא צריך להיות תחרותי. הוא חייב להשתנות יחד עם השינויים שקורים בעולם. וכשצריך להתחרות במפעלים שמייצרים במזרח הרחוק, אי-אפשר לייצר בישראל, אירופה או ארה"ב. כל תעשיית הטקסטיל יצאה מהעולם המערבי לעולם השלישי".

אתה יודע, אמרתי לו, אין לאנשים אמון בעשירים כמוך שמצד אחד משקיעים את הונם ומרצם בחינוך ובצמצום פערים, ומצד שני מפטרים מאות עובדים. לאוטמן מתקשה לראות את הצד הציני של זה. בכלל, אנשים כמוהו אינם נוטים לחשיבה צינית. הרי מה שאין בך אתה לא נוטה לייחס לאחר.

"חלק מהביקורת אינה יורדת לעומקם של דברים", הוא אומר, "לא מבינה למה 'דלתא' מפטרת עובדים בישראל וקולטת עובדים במצרים, תאילנד וירדן. אבל אין מנוס מכך. אנחנו מתמודדים בדרך של חדשנות ופיתוח מוצרים, ועיקר הפיתוח והחדשנות הטכנולוגית נעשים בארץ, בזכות המשאב האנושי".

"אני אוהב את המדינה", הוא אומר בפשטות, "אני לא רוצה לחיות בשום מקום אחר יכלה להיות לנו ארץ נהדרת, אם היינו מובילים ומנהיגים אותה אחרת. אבל טוב לי פה. לא רק בגלל שנולדתי וגדלתי וחוויתי פה את כל החוויות והגעתי כאן להישגים ולממון. אני באמת חושב שתל-אביב היא העיר המשגעת ביותר בעולם. אין מקום שאפשר לרכוש בו כל-כך הרבה מוזיקה ובידור ותרבות וסרטים וים, וכל מי שרוצה יכול לחיות בגליל ולהיות במרחק של שעה וחצי מתל-אביב.

"יש גם מספיק אנשים נחמדים שחיים בארץ הזאת, וכיוון שטוב לי, אני רוצה שהדור הצעיר ירגיש פה טוב וירצה לחיות כאן. העולם מפתה אנשי מקצוע ואקדמאים, ולכן אנחנו צריכים ליצור מדינה שתיתן תשובה גם לחוקר באוניברסיטה, גם למוזיקאי המחונן וגם לספורטאי המצטיין. וגם לאדם שרוצה לעבוד בתעשייה ובחברה. אפשר לעשות את זה. יש פה משאב שיכול להנהיג את החברה שיכולה להיות, סליחה, אור לגויים".

חייב להיות אופטימי  

מאיפה הגישה החיובית הזאת, שאלתי. הרי אתה, יותר מכל אחד אחר, מכיר את החברה על כל צדדיה, הפוליטיים, החברתיים, החינוכיים. איך שומרים על מידה כזאת של אמון.

"אני אופטימי מטבעי, הוא אומר, "אני חושב שאי-אפשר להיות יזם, אלא אם אתה אופטימיסט. גם כדי להנהיג צריך להיות איש חזון, ובשביל זה צריך להאמין שאפשר להגיע להישגים, כי אחרת לא תוביל את המדינה לשום מקום.

"באוניברסיטת הרווארד בחנו 50 מהמצליחנים בעולם העסקי והפוליטי. הם מצאו רק תכונה אחת משותפת לכולם: אופטימיזם. מנכ"ל חברה חייב להיות אופטימי. מנהל הכספים שלו יכול להיות פסימי. ומנהיג פוליטי - הוא מוכרח להיות אופטימי".

"אז אני עדיין אופטימי", אומר לאוטמן, "אופטימי שדואג. דואג מכך שהמבנה הפוליטי אינו מאפשר למנהיגים להנהיג את המדינה ולפתור את הבעיות האמיתיות של החברה הישראלית. אני לא ביקורתי על אף אחד מהמנהיגים. אני חושב שהשיטה לא מאפשרת גם למנהיגים טובים להוביל את המדינה להישגים. הנהגה היא לא איש אחד אלא צוות של אנשים מתאימים. לצערי, השיטה הפוליטית לא שמה את האנשים המתאימים במקום המתאים.

"יש מעט מאוד שרים שיש להם הרקע המתאים לטפל במשרד שהם עומדים בראשו. עד שלא תהיה שיטה, שלפיה מי שמוביל את המדינה יכול למנות את השרים המתאימים, כך שמה שמנחה אותם הוא הנושא שבו הם עוסקים ולא קידומם הפוליטי - לא נצליח להתרומם".

שאלתי אותו לתחושותיו בעקבות מלחמת לבנון השנייה.

"ישנה תחושה קשה", הוא אומר, "בעבר ידענו שצה"ל חזק מספיק כדי להגן עלינו. היום יש מספר לא מבוטל של אנשים שתוהים אם זה נכון. האם צה"ל מספיק חזק להגן על ישראל. השחיתות הפוליטית, שהגיעה לאן שהגיעה בגלל השיטה של מרכזי המפלגות, מטרידה מאוד האם האנשים הנכונים הגיעו לעמדות ההנהגה. האם האנשים האלה דואגים למדינה ולחברה יותר מאשר לקריירה האישית שלהם.

"השיטה הובילה לכך שחוץ מפוליטיקאים מהימין הקיצוני ומהשמאל הקיצוני, שהאידיאולוגיה מובילה אותם, כל שאר המנהיגים מונעים מאינטרס אישי. המנהיגים מסוגלים להגיד דברים שהם בעצמם לא מאמינים בהם.

"עמיר פרץ איכזב את הציבור לא בגלל המלחמה. הוא איכזב מפני שבחר להיות שר ביטחון ומפני שלא מינה מקרב אנשי מפלגת העבודה את האנשים הכי מתאימים לשרים בממשלה. הוא בחר באנשים שהוא חפץ ביוקרתם, על־מנת שיתמכו בו. זה שהוא לא מינה את עמי אילון ואבישי ברוורמן לשרים, מראה ששיקוליו היו לא מי מתאים להיות שר, אלא מי יתמוך בו בהמשך מנהיגותו".

"המלחמה", אומר לאוטמן, "לא הולידה את הדברים. רק הציפה אותם. התופעה הזאת קיימת גם בלי קשר למלחמה. האם באמת נבחרים שרי הממשלה על בסיס יכולת מקצועית ניהולית או על בסיס מעמד אישי".

שאלתי, אם לדעתו צריך היה פרץ להתעקש על תיק האוצר.

"בדיעבד, קל לומר שעדיף היה שהוא יהיה שר אוצר, אבל אני חושב שפרץ עצמו לא היה צריך לבקש את האוצר, אלא לבחור בתיק לסגירת הפערים בחברה הישראלית. התיק הזה, עם התואר של ממלא מקום ראש הממשלה שמתעסק בחברה, היה התיק הנכון".

שר החינוך  

ואתה, שאלתי, איזה תיק היית בוחר לעצמך לו התבקשת? לאוטמן לא מהסס אפילו לרגע. "תיק החינוך", הוא אומר חד-משמעית. "אני מעז לומר, שאם היו מציעים לי את תיק החינוך הייתי הולך לפוליטיקה. לא תיק האוצר, לא שום תיק אחר מערכת החינוך דורשת ניהול והנהגה, כדי שתצליח לעשות את השינויים הכואבים הנדרשים. אני לא חושב שבראש המערכת חייב לעמוד איש חינוך אלא איש שמאמין ברפורמות ושיודע להנהיג צוות".

שאלתי אותו על תיק האוצר, שעשוי להתפנות בקרוב. מי לדעתו ראוי להחליף את אברהם הירשזון.

"שר האוצר צריך להיות אדם שמכיר היטב את התחום, שמבין את בעיות החברה והכלכלה. זה יכול להיות איש פוליטי מתאים, או מישהו מבחוץ, מהאקדמיה או מעולם העסקים, אנשים כמו אלי הורביץ, או יוסי בכר, שהיה מנכ"ל מוצלח במיוחד במשרד האוצר בשבילי האוצר הוא לא רק נתונים סטטיסטיים של אינפלציה נמוכה ועודף במאזן תשלומים. הכלכלה היא מכשיר לקידום החברה".

שאלתי אותו מאיפה ההזדהות עם העניים. הוא, שמעולם לא ידע מחסור.

"אין פה רעבים ללחם", הוא אומר, "אבל יש הרבה אנשים שנאבקים קשה על קיומם, שאינם מצליחים לצבור כסף ולהשקיע בחינוך ילדיהם. גדל פה דור של אנשים שלא זכו להשכלה, שתאפשר להם הזדמנות שווה מול אוכלוסייה שהצליחה לחנך את ילדיה ולקדם את רמת החיים שלה. עם הכאב הזה אני מזדהה.

"מה הפלא שהחברה החרדית ענייה, אם אין אף חרדי שלומד רפואה או הנדסה. ומה הפלא שבאוכלוסייה הערבית יש יותר ויותר אנשים שמשקיעים בהשכלת ילדיהם. ובכל זאת, הערבים המשכילים האלה מתקשים למצוא את מקומם בקהילת העסקים. אין כמעט בוגרי אוניברסיטה ערבים שעובדים בהיי-טק.

"קורים פה דברים מאוד עצובים. כל תעשיית ההיי-טק, שהייתה ביטחונית, לא קלטה אף פעם ערבים. לא צריכה להיות אפילו אפליה מתקנת, פשוט להגביר את המודעות של המעסיקים, כדי לתקן את העיוות הזה".

אפשר לנחש שלאוטמן פועל גם בעניין הזה. בתגובה ליוזמה של אוניברסיטת חיפה הוא הקים קואליציה של מעסיקים, כינס את לשכת התיאום, נציגי התקשורת, עורכי הדין, רואי החשבון ותעשיית ההיי-טק, וביקש מכולם להירתם, על בסיס תולדות חיים של בוגרי מוסדות ההשכלה הערבים, ולנסות לאייש אותם בסקטור הפרטי והממשלתי.

"היתרון היחיד של הסקטור הערבי מהאפליה הזאת", אומר לאוטמן, "הוא שרמת המורים הערבים גבוהה בהרבה מרמת המורים שלנו, כי במגזר היהודי רק אלה שלא מוצאים תעסוקה הולכים להוראה. והוא חותם בבדיחה שבאה, איך לא, מתחום החינוך ומעידה מה דעתו על רמתם של המורים היום. מה ההבדל בין מורה ותיקה למורה חדשה? שמורה ותיקה מרוויחה שלושת אלפים שקל לחודש, ומורה חדשה שלוש אלף".

מותו של עדי  

פגישה עם לאוטמן, עם יצר החיים שלו, ההומור העצמי, האמונה המוחלטת בבני אדם, ההתעניינות העוטפת בבן שיחו, המעורבות הטוטאלית בענייני המדינה, יכולים לטעת את המחשבה שהוא לא עבר משברים קשים. שדרכו הייתה סלולה רק בהישגים והצלחות, ושעד שהתגלתה מחלתו לא ידע כאב.

אלא שמאחורי שמחת החיים והאופטימיות הבלתי נדלית מסתתרת טרגדיה גדולה. לפני כ-12 שנים שם עדי, בנם הבכור של דב ורחל לאוטמן, קץ לחייו. זה קרה לאחר שחברתו לחיים, עדי אגמון, בתם של אווה והאלוף במיל' דוד אגמון, מתה מסרטן. עדי אגמון הייתה רקדנית פלמנקו מחוננת וסטודנטית מצטיינת. שנה ושמונה חודשים היא נלחמה במחלה, סוג של גידול נדיר ואלים במיוחד, ויומיים לפני יום הולדתה ה-23 נפטרה.

סיפור אהבתם של עדי לאוטמן ועדי אגמון היה יוצא דופן. עדי בן ועדי בת, כך קראו להם. זאת הייתה אהבה שלא רואים כמוה, סיפר אז דוד אגמון. הם הכירו חצי שנה לפני שעדי חלתה, והחלו לגור ביחד קשה לתאר את המסירות שבה טיפל בה עדי לאוטמן. את חודשי חייה האחרונים הנציחה עדי אגמון בקלטת. ילדה יפה, שמחה, מוכשרת ומאוהבת עד מעל הראש. אני בת ‭,23‬ היא אומרת באחת ההקלטות. היו לי חיים כאלה נפלאים, ופתאום אני שבר כלי.

בשבוע האחרון לחייה לא עזב עדי לאוטמן את בית החולים. עדי אגמון נפטרה בבוקר יום ראשון, 12 בספטמבר ‭.1993‬ תקברו אותי בשמלת פלמנקו ולא בתכריכים, ביקשה ממשפחתה. היא נשמה נשימה אחרונה כשידה האחת בידו של עדי בן, והשנייה בידו של אביה. שניהם ישבו כך בדממה עד שידיה היו קרות.

"קשה לי לסלוח לעצמי שלא זיהיתי את המשבר שבננו הבכור עבר אחרי מותה של חברתו", אומר לאוטמן, בהתבטאות ראשונה לעיתון. "הרגשנו בעצב שלו, אבל הוא ניהל חיים ולמד ועבד, ולא חשנו בעומק הכאב, שהוביל אותו להתאבדות. אני חושב שזה הכישלון של חיי. שלא ראיתי מספיק טוב את מה שעובר עליו.

"יכול להיות שיכולנו לעזור לו. קשה לדעת. מכתבים שהשאיר אחריו מראים, שמיום מותה של עדי הוא תיכנן את מותו. הוא כתב לה כל יום, מספר לה מה הוא מרגיש ומה הוא מתכנן לעשות. הוא רק רצה להיות לפני מותו בניו-זילנד, ארץ שחלם תמיד לראות, חיכה לחתונתו של אחיו, נעם, ואחרי זה שם קץ לחייו".

"במכתבים שהשאיר אחריו", אומר אביו, "הוא ניסה להסביר לנו. דאג שלא נחוש אשם. באיזשהו מקום זה עזר לנו להבין. אף אחד לא צפה את זה, אפילו החברים הכי טובים שלו. יש להם היום משפחות והם מתקשרים ובאים כל כמה שבועות. רק אחרי מותו הבנו כולנו, שבחודשי חייו האחרונים הוא בעצם נפרד מאיתנו".

עדי לאוטמן היה בן 29 במותו. בצבא שירת ביחידת המודיעין המובחרת ‭,8200‬ ולמד באוניברסיטת תל-אביב בתוכנית הרב-תחומית למצוינות. במכתב שהשאיר אחריו ביקש מהוריו לקחת מהחסכונות שלו ולהחזיר לאוניברסיטה, כי הרגיש שלא נתן את חלקו תמורת המלגה. זאת הסיבה שמאז מותו תורם לאוטמן לתוכנית, והיא נקראת היום "התוכנית למצוינות חד-תחומית ורב-תחומית על־שם עדי לאוטמן‭."‬

שאלתי אם הוא חש כעס על בנו. "לא, אומר לאוטמן, כעסתי רק על עצמי".

לא חושב על המחלה  

שני המשברים בחייו, מותו של בנו ומחלתו הקשה, לא עצרו את לאוטמן. "אחרי מותו של עדי", הוא אומר, גם אני וגם אשתי, עם כל העצב, התגברנו והמשכנו בחיים. החלטנו שכך צריך להיות. גם עם המחלה אני מתכוון להתנהג כך. מעט מאוד אני חושב עליה. אני יכול להמשיך לעבוד גם ב"דלתא" וגם לעסוק בפעילות הציבורית שלי, ואני לא רואה במגבלה הפיזית שלי מחסום. אז הפסקתי לסרוג גרביים", הוא אומר.

מאז שחלה, גברה המודעות בארץ ל-‭.ALS‬ לאוטמן אמנם נמנע עד כה מלדבר על מחלתו, אבל אפשר לנחש שעמותת "ישראלס" (IsrA.L.S) זוכה לתוספת נכבדה במימון. יש היום 15 חוקרים באוניברסיטאות בארץ, הממומנים על-ידי העמותה, כדי למצוא לה תרופה, אומר לאוטמן. בישראל חיים כ-800 חולים. מדי שנה מצטרפים ‭,200‬ וכ-200 מתים. עמותה נוספת הפועלת לטובת החולים נקראת "אטלס‭,"‬ המסייעת בהדרכה ובעזרה כלכלית ורפואית.

"אני אופטימי", אומר לאוטמן. "אני מאמין שבמאמץ המחקרי בארץ ובארה"ב איננו רחוקים מהבנת המחלה, ולמה אדם זה או אחר חלה בה. היום היא פוגעת בצעירים ומבוגרים, נשים וגברים. לא נמצא עדיין הגן המשותף, אבל נערכים מחקרים, ואני מאמין שתוך זמן קצר תהיה מספיק אינפורמציה. כשזה יקרה, לא ייקח הרבה זמן עד לעצירת המחלה או להאטה שלה".

"אני לא חושב על המוות", הוא אומר. "לפעמים אני מקלל, כשאני רוצה לקחת משהו ולא מסוגל. אני אפילו לא חושב מה יהיה כשאהיה מוגבל בהליכה. כשזה יקרה, אמצא את התשובה. וכשהמחלה תפגע בנשימה - גם אז יש אמצעים להמשיך לחיות.

"יש חולים שמחוברים למכונות הנשמה, שמתקשרים עם העולם במצמוץ עיניים. אם המחלה תחמיר, אמצא דרך להמשיך למרות המגבלות הפיזיות. שום דבר לא יעצור אותי. הרי כל מה שאני צריך כדי להמשיך בפעילות, אומר לאוטמן, זה הראש. והעיניים".