התינוק מתחיל בתוכי

בעשר ורבע בבוקר הוא בא לאוויר העולם. הוא בוכה אולי דקה ומפסיק, נעצר ומסתכל סביבו בעיניים פקוחות, כחולות, סוקר בעניין את הגיהינום המדמם ששמו חדר לידה מיד לאחר לידה, ואומר לי - כלומר, אני די משוכנע שהוא אומר לי:

אתה האחראי הישיר לכל הבלגן הזה? כן? טוב, אז אני רוצה לראות את הממונה עליך.

אני מניח אותו על אמא.

היא נותנת כמה מילות הקדמה, מסבירה היכן נמצאים פתחי החירום וכי הטיסה עומדת להימשך כ-80 שנה, מבטיחה כי בקרוב תוגש ארוחה קלה. ואז שנינו, היא ואני, בוכים. אנחנו בוכים. אנחנו מלטפים את התינוק הקטן שלנו, בן דקה וחצי,

אומרים לו דברים מנחמים כמו "רצית לצאת, רצית לבוא אלינו" - בזמן שברור שכל מה שהוא רצה זה לא לפספס את ארוחת הבוקר המוגשת ברחם בכל יום בשעה זו, ובכל זאת נאלץ לבצע צ'ק-אאוט מוקדם.

אנחנו בוכים, כי כאן ועכשיו, בחדר הלידה הזה, בעשר ורבע בבוקר, אנחנו חולפים דרך הצומת הרגשי הטעון והסואן של חיינו. הצומת שאליו מתנקז, לבסוף, הכל: תאוות החיים ופחדי המוות שלנו, הבנת הזמן החולף והזמן הנותר, מה שהיינו ומה שכבר לא נהיה, כל החיפושים והמציאות והאבדות שהיו ואינם, החשוכים והמוארים שבלילותינו, האלוהים הפרטי שלנו, הורינו הנעדרים והנוכחים, מקצב הדם הפרטי, הבלתי מפוענח שלנו, החלקיקים מהם אנו עשויים ואליהם נחזור ונתפרק, אבל עכשיו קצת פחות; עכשיו חלקם התפצל, חלקם יינצל, לחלקם יש עוד סיכוי.

זהו רגע של רגש טהור מכפי שאנחנו יודעים להכיל. זהו אושר, אני מניח - חמקמק, בלתי ניתן לתפיסה או להגדרה, מצב צבירה גז; אתה פשוט יודע כשהוא שם. ולפעמים אתה בוכה כשהוא שם. אין לזה הסבר וכנראה לא אמור להיות. אז אנחנו בוכים.

עכשיו הוא שוב פוער עלינו זוג עיניים, ואומר לי - כלומר, אני די משוכנע שהוא אומר לי: די כבר, בכיין. קח אותי מפה.

* * *

אין לי שום ציפיות מהילד שלי ביום הראשון לחייו - למעשה, אני שם את הציפיות שלי לחלוטין בצד ולא רוצה ממנו שום דבר בשלב הזה, מלבד, כמובן, הדברים הבסיסיים והראשוניים שכל בן 14 שעות אמור לעשות, להלן שלא יבכה הרבה, שיהיה יפה, שיתהפך בעצמו במקרה שמניחים אותו על הבטן, שיחייך אליי, שיפנה ראש כשאני קורא לו, שיחשוף כמה תכונות אופי מנהיגותיות, שיארגן את עמדותיו העקרוניות בנושא הגישה הנכונה להתחמשות האיראנית, ובמידה שיישאר זמן - שינסה לפחות לפתור את הקובייה ההונגרית.

אני בדיוק כמוכם; ביום הראשון לחייו, אני מפיל על הילד שלי את כל מערך ציפיותיי. אני יודע שזה מיותר, אכזרי, לא הגיוני ומאוד לא בוגר מצדי - לכל הרוחות, הבנאדם בקושי הגיע ארצה - אבל אני לא יכול אחרת; זה הילד שלי, והוא מוכרח להיות עכשיו, מיד, ביום הראשון, כל מה שקיוויתי. לא, הוא לא חייב לעמוד בכל הציפיות שלי ממש כרגע, כאן, אחרי הלידה; אבל שלפחות יגלה סימנים ראשוניים שהוא מתכוון לעמוד בהן בטווח סביר של - לא יודע, כמה הוא עוד צריך? 24 שעות נוספות זה בסדר?

אנחנו מפילים את כל ציפיותינו על התינוק ביום הראשון לחייו כי אנחנו לא יכולים אחרת. הוא לא יעמוד באף אחת מהן, כי הוא לא יכול אחרת. אבל התינוק שלי בכל זאת עומד בציפייה אחת: הוא עדיין התינוק הכי מתוק בתינוקייה, ואני יודע את זה בוודאות כי זה מה שאני עושה ברגע שאני נכנס למקרר הבשר הניאוני ששמו התינוקייה: משווה.

אני עובר את כל התינוקים אחד-אחד - מסתכל עליהם במבטים חשודים של חוטף תינוקות למטרות כופר ועינוג עצמי - ומוודא שאף אחד מהם לא מתחיל להתחרות בשלי; זה מכוער, זה קוף, זה סמור אסיאתי, זה שניצל וינאי, זה מיותר, זה בושה להוריו, זה כמעט-בלתי-מכוער, ו - כן, זה שלי. המתוק מכולם. המושלם. הקאפקייק. ו‭...‬ אלוהים, מה זה ביד שלו? קובייה הונגרית‭!?‬ ידעתי!

חמישה ימים מאוחר יותר, התינוק שלי עדיין יונק כחתול פרסי, ישן כמרמיטה ולא חולץ נעליים בכניסה הביתה. עשרה ימים מאוחר יותר, התינוק שלי עדיין מתאבל על החתיכה החסרה - למרות ששתה אחרי הברית אקמולי בכמויות שבהן מתייחס אסי דיין לריטלין. כן, חתכנו לו - ככה זה כשאתה נולד לברית הקדושה שבין הברברים לבין האלוהים התובעני שלהם - והוא עובר, בהתאמה, את כל שלבי האבל המוכרים, מזעם והכחשה, דרך מיקוח, דיכאון והשלמה. אפשר לחשוב; גם לי חתכו. אני לא זוכר שעשיתי מזה כזה עניין.

* * *

אלוהים, התינוק שלי ישן יותר מדי.

אלוהים, התינוק שלי לא ישן מספיק.

אלוהים, התינוק שלי לא מסוגל לינוק. אלוהים, התינוק שלי יונק בלי הפסקה. אלוהים, הרגלנו אותו להירדם על הידיים, הוא לעולם לא יסכים יותר לישון בעריסה. אלוהים, הוא לא מוכן שנוציא אותו מהעריסה וניקח אותו על הידיים. אלוהים, הוא מכור למוצץ. אלוהים, הוא לא מוכן לקחת מוצץ.

אלוהים, האם אתה שומע? זה אני, שניג'סתי לך עד היום בכל פעם שהופיע לי פצעון משונה על הזרוע ועמדתי להיכנס לבדיקה. אז תשמע, עכשיו אני רציני; הילד שלי חייב להיות בסדר, בסדר? תשכח ממני. עזוב. אני כבר אסתדר אצל המתחרים - קופת חולים מכבי. הם בסדר; לא כמוך, כן? אבל נותנים שירות. אתה, מבחינתך, שים עין על התינוק שלי. הוא צריך אותך. אני צריך אותך בשבילו. ואלוהים, יש לך משהו נגד חרדה? כי נדמה לי שאני עומד לחטוף התקף של 18 שנה.

שכן התינוק שלי הגיע אליי כמו מערוץ הקניות, ואני לגמרי יכול לשמוע את קריין הערוץ רועם ברקע: "בנוסף לתינוק המושלם הזה - עכשיו במחיר מיוחד לצופי הערוץ ולמקדימים להזמין - אתם מקבלים מאיתנו, ללא תשלום נוסף, את סט החרדות החדש והמרהיב הזה, וגם מארז מיוחד של רגשות שמעולם לא היו לכם ושנשארו לנו במחסן. חייגו עכשיו, ונכלול גם מתקן מיוחד לתחזוקת והאכלת התינוק מדגם 'אישה' - מגיעה ללא בטריות או אחריות, נוטה להתקפות בכי בסביבות שמונה בערב, אבל היי, זה לא ששילמתם עליה סכום נוסף, נכון‭"?‬

אני דואג לילד שלי כמו שלא דאגתי לשום דבר בחיים, ובצדק; הניסיון שלי בגידול דברים עד היום הסתכם בשני טמגוצ'ים מתים (האמת, התחלתי ליהנות מהם רק כשהם התחילו לגסוס) ובציפורני רגליים בעונת החורף. אני לא הייתי נותן לי תינוק חי ביד, גם לא תוכי מת. אבל זה בדיוק מה שהם עשו בתינוקיית בית החולים כשתחבו לידיים שלי את טופס השחרור שלו והשאירו אותי עם הנחיה מפורשת אחת בלבד: לא משנה מה, תשאיר את הילד הזה בחיים.

מאז אני שמח שהוא לא נותן לי לישון; אני לא מסוגל ממילא.

* * *

האם ייתכן שגם אני הייתי פעם במצב הצבירה התינוקי המגוחך הזה? האם האישה הקטנה שהיא אמא שלי החזיקה אותי על הידיים, הצמידה אותי לציצי שלה ולחשה לי באוזן דברים מתוקים כמו "שה‭...‬ שה‭...‬ שה‭...‬ מתוקי שלי‭...‬ שה‭...‬ נו, שתוק כבר, אלוהים, אני משתגעת, קח אותו ממני, אני חייבת לצאת לשעה להירגע‭"!‬

לא. לא נראה לי. אותי בטח מצאו בגיל 15 במחלקת העופות של הסופרמרקט הסמוך וככה באתי לעולם. אבל התינוק שלי גורם לי להבין לראשונה - לראשונה באמת - שכולם מסביב, ממש כולם, כל מי שאי פעם ראיתי ולא ראיתי - כולל ההוא שחתך אותי כרגע בכביש, כולל טכנאי המזגנים, כולל איווט ליברמן, כולל שמעון פרס - היו פעם תינוקות חסרי ישע, רכי עורף, ישנוניים וצווחנים.

או-קיי, בסדר, לא כולל שמעון פרס.

וכולם צרחו באיזו עריסה, וכולם רצו על הידיים, ולכולם היו הורים אכולי דאגה, ובסוף כולם הפכו משלושה קילו של תינוק המנפנף בגפיו בחוסר שליטה ופולט נוזלים לאנשים בוגרים ומבוגרים המסוגלים לעשות עם הידיים תנועות משולבות, ובמקרים מסוימים אפילו לאיווט ליברמן שלם. זה לא נראה הגיוני יותר מהמחשבה שהאדם המיניאטורי, השלם והמושלם שמונח כרגע בעריסה מולי הוא משהו שאני יצרתי. בחיי, כמי שלא הצליח לגלף ברווז עץ בשיעור מלאכה בכיתה ז‭,'‬ האם ייתכן שניפקתי אדם שלם שמזכיר לחלוטין, באופן מרהיב, תינוק אנושי? בחיי, אני טוב! אני יותר מטוב: אני פאקינג מיכלאנג'לו!

שיט, הוא התעורר.

* * *

הבית הוא אינקובטור ענקי, העולה ויורד כולו לקצב נשימותיו הכמעט בלתי נשמעות של היצור הזעיר. העולם החיצוני איננו עוד. הדרמה כולה מתחוללת בפנים, ונעה סביב סדרת השאלות הכי גורליות בעולם: יתעורר או ימשיך לישון. יצליח לינוק או יפרוץ בבכי.

אני הופך לנער שליחויות. נע בעולם הרותח, החמסיני, בדרך משילב לחנויות טבע לבתי מרקחת. רוצה רק לחזור הביתה, לאינקובטור, לעולם הפנימי המסויט הזה שאני שייך אליו עכשיו כפי שעבד שחור השתייך למטעי אדוניו באוקלהומה. אין שחרורים, אין סיכוי לבריחה.

העולם החיצון, מצדו, השתנה. הוא ממשיך להתקיים, הוא רגיל, הוא כפי שזכרתי; אנשים באים, אנשים הולכים, אנשים יושבים בבתי קפה, עוברים בחנויות, עובדים - למרות שאין לי מושג איך הם עושים את כל זה כשבעולם ישנם, ובכן, תינוקות. תינוקות שמסוגלים לשתות אדם בוגר בשלמותו ולדרוש עוד, תינוקות שלוקחים ממך את חייך, וכמו כל קבלן פועלים זרים, אינם מאפשרים לך לקבל את תעודת הזהות שלך בחזרה. אתה אדם שונה עכשיו, זהותך הקודמת אולי לא נמחקה אבל נלקחה ממך לזמן בלתי מוגבל; אתה שייך במלואך לפרויקט תינוק. זהו פרויקט סודי, פנימי, ביתי לחלוטין, משהו שהעולם בחוץ לא מתעניין בו. כשאתה מסתובב שם בחוץ, בעולם הרגיל - העולם הקודם שלך - אתה מרגיש עכשיו מנותק ממנו. אתה נמצא בתוכו, פועל בתוכו, אבל כבר לא שייך אליו באמת. לא מסוגל להתחבר עד הסוף. מסתכל על העולם כמו דרך קיר זכוכית. לא נוגע. החיים שלך הם עכשיו הוא. התינוק. שם בבית.

אני מכיר את התחושה המשונה הזו כי כבר הרגשתי אותה פעם, מיד אחרי הגיוס; זו תחושת הטירון שיצא שבת. העולם הישן - הבית, ההורים, הרחוב, החנויות - עדיין שם, אבל כבר לא באמת שלו. כבר לא באמת רלוונטיים. הוא נשאב מכאן למקום אחר. לחיים אחרים. חיים שאין דרך לדמיין. חיים שאמא לא נמצאת בהם. ועכשיו הוא רק מבקר לרגע בחיים שפעם היו שלו, חייו הקודמים. וזה נוסטלגי ומוזר. האם התינוק שלי יחזיר לי אי פעם את חיי הקודמים? האם חיי הקודמים ראויים בכלל להחזר? האם היה להם תלוש החלפה? ויותר מזה: "פרויקט מסלול" - הדבר הזה שאנחנו נרדמים מולו עכשיו בערבים, טרופי המתנה לבכי הבא מכיוון עריסתו - זה אמיתי? כלומר, מישהו בערוץ 2 ממש חשב שלציבור - איזשהו ציבור, כל ציבור, אפילו ציבור יגעי התינוקות - האנשים הפאסיביים, המותשים והסחוטים בעולם - יהיה בזה עניין?

נשבע לכם שבאחד מלילות "פרויקט מסלול" השבוע התעוררתי לרגע משנת הספה שלי - לדעתי זה היה בדיוק כשאחד המעצבים סיים לרקוח תחתונית ג'ינס עבור הבלונדינית מ"המירוץ למיליון" (כן, אני יודע; אין דרך ממשית לדעת אם חלמתי את זה או שזה באמת שודר‭,(‬ ותפסתי את אהובתי ישנה לידי מול הטלוויזיה כשהשלט מוחזק בידה, מופנה כלפי המכשיר, והיא בדיוק, עוד רגע, עומדת ללחוץ על כפתור הזפזופ. ככה היא נרדמה.

תגידו מה שתגידו על "פרויקט מסלול‭,"‬ אבל אין לכם הרבה תוכניות טלוויזיה שמסוגלות להרדים אישה בוגרת רגע לפני שהיא עומדת ללחוץ על השלט. אז אולי בכל זאת "פרויקט מסלול" עושים משהו נכון, ואולי הם ראויים לרייטינג שהשיגו: שני הורים ישנים.

* * *

עכשיו בואו נדבר על העניין הזה עם "הנקה" - מעין תחליף מהיר ומלאכותי שבו משתמשות נשים מסוימות שאינן מוכנות ללכת בדרך הטבעית, הנוחה והמתבקשת של, כמובן, תחליפי חלב.

אין לי מושג איך זה קרה, אבל תנועה הולכת וגוברת של נשים פנאטיות מספיק כדי שנתניהו יצטרך להתחיל להסביר לעולם על "איום המיניקות" במקום על האיום האיראני יהיו מוכנות להיהרג על זכותן להיניק את ילדן תשע פעמים ביום עד שיסיים טירונות, ובמידת האפשר גם עמוק לתוך נישואיו השניים.

הנשים האלה - אל תחפשו אותן, הן כבר ימצאו אתכם בכל תינוקייה, בכל מחלקת יולדות, בכל פורום מיניקות אינטרנטי - יוצאות מנקודת ההנחה כי תינוק רוצה בחייו רק שני דברים: לינוק, ואז לינוק מהציץ השני.

מטרתן השנייה של טהרניות ההנקה היא לגרום לאשתך להיות בטוחה שהיא לא טובה מספיק. "הוא רוצה לינוק‭"!‬ פוקדת האחות סבטלנה על אשתי הממושברת בתינוקיית בית החולים. "הוא לא קיבל מספיק‭"!‬ מוסיפה סבטלנה (לא ההיא. אחרת), ואילו סבטלנה (לא ההיא. אחרת) חותמת: "את רוצה אנחנו נותנות לו סימיליאק‭"!?‬

סימיליאק היא העגה המקצועית בתינוקיות ל"סססאמק‭,"‬ ויולדת הבוחרת בהנקת סימילאק נחשבת, מבחינת צוות האחיות בתינוקייה, לבוגדת שדינה מיטה, כי סססאמק, היא הולכת להעביר לילה שלם במיטה, האשכנזייה המפונקת, הא? השאירה את התינוק בתינוקייה כל הלילה! עם סימילאק‭!!‬ כך שבפעם הבאה שאשתך תיכנס לתינוקייה, סבטלנה תסתכל עליה במבט שבו מסתכל כיום העולם על ברני מיידוף. האישה שלך מסומנת כבוגדת נאלחת; כמי שבחרה בדרך ההרסנית של תחליף חלב.

וטהרניות ההנקה, תהיה בטוח, ימשיכו להרוס את חייך למשך השבועות הבאים בעודן מצוות על אשתך כי התינוק מוכרח להיות מונח עליה במשך 23 שעות ביממה למקרה שירצה לינוק (בשעה ה‭,24-‬ אגב, היא צריכה להיות מונחת עליו למקרה שירצה לינוק הפוך) וכי האכלת התינוק בתחליפי חלב שקולה להאכלתו בציאניד סחוט טרי.

האישה שלך, שממילא מאז הלידה חיה עם עצמה בהורמוניה - מקום שבו ההורמונים בגופה רוקדים את הקזצ'וק על מוחה נטול השינה והיא עשויה לפרוץ בבכי קורע לב גם למראה תוצאות הגרלת מפעל הפיס עם עירית ענבי - קונה את זה בעיניים עצומות מרוב עייפות, ומשתכנעת כי נגזר עליה להיניק את הילד גם לאחר מותה. כל הפצרותיך כי תיתן לעצמה לישון שעה ותאפשר לך להגניב לתינוק - שממילא ראה עד כה מספיק ציצי לחיים שלמים של יו הפנר - בקבוקון מטרנה משובח, נתקלות מצדה במבט של רוצח סדרתי.

כך הופכת ההנקה - אקט לא לחלוטין טבעי עבור רוב הנשים והתינוקות בימים הראשונים - למשבר הגדול הראשון והלא-הכרחי-כלל של חייכם החדשים עם התינוק. היא בוכה, התינוק בוכה, הציצים מסתכלים על כל זה מלמעלה במבט פולני מתנשא של "לא רוצה, לא צריך - יש מספיק אנשים שרצו ועדיין רוצים אותנו‭."‬

בכלל, בואו נודה; משפחת היונקים היא משפחה מסריחה. לכל הרוחות, למה לא יכולנו להיות יותר כמו הציפורים - חיות המאכילות את גוזליהן באמצעות מזון המועבר ממקור למקור? אני בהחלט יכול לדמיין אותי נושא בפי טייק-אווי מ"מוזס", לועס קצת את ההמבורגר ואז מעביר אותו קומפלט לפיו של התינוק. יותר מזה: אני בהחלט יכול לראות את התינוק, זמן קצר אחר כך, מתעופף לשמיים בכוחות עצמו ומצייץ בחדווה שיר של דיסני. אבל לא; אנחנו תקועים במשפחת היונקים. התינוק צריך להשיג לעצמו תחליף חלב דרך הציצי, בעוד אביו ממלא בקבוקו סימילאק ומחכה שהאישה תתעלף מעייפות כדי להרגיע את התינוק עם קצת מהדבר האמיתי.

בזמן שהיא מיניקה, אגב, אני אמור - על פי כל הספרים והמדריכים, "לתמוך בה‭,"‬ שזה אומר, בגדול, "תעשה מה שאתה מבין כי בפועל אין בך שימוש, אבל שהיא לא תרגיש שאתה לא שם בשבילה‭,"‬ שזה אומר, בגדול, "תחזור לישון, דביל, עוד שעתיים אתה צריך לקום לעבודה - אבל תעשה את זה באופן שיגרום לה להרגיש שאתה ער‭."‬

שזה אומר, בגדול, לא לישון. ולא להיניק. ולא ללכת למחשב. ולא לעבור לספה בסלון. שזה אומר, בקיצור, לחכות שהיא תפסיק לכעוס עליך על שהעזת להיוולד גבר.

* * *

פתאום זה מכה בי: עולם התינוקות שורץ בכל מקום. בקניונים, בחנויות, בשורות על גבי שורות של מדפים בסופר-פארם, בתור לקופות. הם שם; האנשים עם התינוקות ואלפי המוצרים שלהם. הם תנועה עממית עצומה בגודלה, תת-תרבות ישראלית שלמה, והם קלים לזיהוי: הם לבושים רע, עגלות התינוק שלהם - גם היקרות שבהן - נראות כאילו דודו טופז הזמין להן חיסול ממוקד שבוצע זה עתה, עיניהם הטרוטות מאותתות: אל תחשוב אפילו לנסות לעקוף אותי ואת 240 אריזות הטיטולים והמגבונים שלי בתור לקופה עם אריזת קרם השיזוף הבודדה שלך.

פשוט לא ראיתי אותם עד היום. קל יותר, מרגיע יותר, להתעלם מהם לגמרי, להדחיק אותם, לחשוב שהם לא באמת שם, לא הבעיה שלך, לא החיים שלך, לא יקרו לך. ואז, ברגע שהושלכת בעצמך לתא הנידונים הזה, אתה רואה אותם. את ההמונים היגעים שהגיעו לשם לפניך. גורל אחד, כמאמר המשוררת המנוחה ע' חזה, שם אותנו כאן. וכמי שקנה כרגע סיטרואן ורואה פתאום רק סיטרואנים על הכביש, אתה רואה עכשיו עוד ועוד מהם; עוד עגלות, עוד תינוקות, עוד הורים. צבא שלם של מגדלי ילדים - אחת האוכלוסיות הרחבות והפעילות ביותר בכוורת הישראלית - שעד היום הכחשת לחלוטין את קיומה, רק כי קל ומרגיע יותר להתעלם מהם. האנשים האלה הם פועלים קשי יום, נטולי זוהר, טבולים עד צוואר בפרוצדורות. האנשים האלה הם אנחנו. הם אני. הצילו.

אבל בכל פעם שהחוויה הזו הופכת ליותר מדי בשבילי - סביב פעמיים בשעה - יש משהו שאני מזכיר לעצמי: אחרי הכל, בסופה של תקופה שבה האנשים האלה מרגישים כל בוקר כאילו נשלפו כרגע ממכונת הכביסה לאחר סחיטה וייבוש של לילה שלם, אחרי כל זה - רובם חוזרים לסיבוב שני.

הם עוברים כל מה שאני עובר כרגע, הם יודעים בדיוק איך זה, הם היו שם, בתוך הסיוט - ובכל זאת, בסופו של יום, הם בוחרים לחזור לעוד, כמי שירדו כרגע מרכבת ההרים המפחידה בעולם - נרגשים ונפעמים וצוחקים ונשימתם עדיין קצרה - ורצים ונעמדים בתור מחדש.

הילדים שלנו שווים את זה גם כשאין לנו מושג בעצם למה. אנחנו פשוט יודעים; הם שווים את זה.

אולי קוראים לזה אהבה, ולא היה לנו מושג אמיתי לגבי זה עד עכשיו גם אם השתמשנו במילה בחופשיות. עכשיו אנחנו יכולים, סוף-סוף, להפסיק לחפש ולדעת שמצאנו; הילדים שלנו הם אהבה - אין לנו מחשבות שניות בעניין, אנחנו לא שואלים את עצמנו אם זה זה, לא צריכים עוד דייט כדי להחליט, לא זקוקים להתייעצות עם חברים. אנחנו פשוט יודעים. אהבה. ועכשיו אנחנו יודעים גם איך היא נראית ומאיפה היא מגיעה - ואלוהים, שרי אריסון הזו בטח לא לגמרי טעתה: מתוכנו.

שלום לך איתי שלנו. אנחנו מאחלים לך הרבה אושר כאן.