סרגיי קרבצוב

איני יודע אם היה זה המקרה המעניין ביותר, או המוזר ביותר, בקריירה העתונאית שלי. קשה אף לומר שהיה זה "מקרה עתונאי". אולם, שני עתונאים היו מעורבים בו: אני - וסרגיי קרבצוב.

אני הייתי חייל במדים בריטיים, בצבא הכיבוש באוסטריה, וסרגיי קרבצוב היה "אסיר שלי" במחנה שהכיל 5,000 עקורים מארצות סלביות, ואני היחיד בו דובר רוסית.

כל ה"סלבים" ישבו במחנה בשלוות-נפש, מחוץ לרוסים, כי לפי הסכם עם רוסיה היה עלינו להעמיס את "הבוגדים במולדת" ברכבות, להעבירם מהמחנות שבקו

קלאנגפורט ליאנץ לידי הצבא הרוסי שחיכה להם בעיירה יודנבורג.

תפקיד בלתי-נעים, מבחינה אנושית, היה מוטל עלי: למיין את המיועדים למשלוח.

יושבי-המחנה כבר ידעו: כשה"ייברייסקי סרז'אנט" (הסמל היהודי) עורך ביקורת בצריפים - יהיה משלוח, והכל, יראו מפני פחד-מוות.

כולם - מחוץ לסרגיי קרבצוב, כשהייתי יוצא ל"טייל" בין הצריפים, מחזיק בידי התחובה בכיס את רבע-הבראונינג (שאסור היה לי לשאתו לפי חוקת הצבא הבריטי...) היו הרוסים ממהרים להסגר בחדריהם, הנשים פותחות ביבבות.

חרדה היתה תוקפת את כולם למחשבה שעלולים להחזיר אותם למולדת. את כולם - מחוץ לסרגיי קרבצוב. בתחילה לא ידעתי מיהו בעל הזקן הרובץ תמיד על מטתו, בבגדיו המטונפים ונעול המגפיים בכל שעת היום והלילה, אשר היה היחידי, שאינו קם על רגליו בהכנסי לצריף ומלווה אותי תמיד במבט בוז.

קחו המטלטלין ובואו!

אחר כך נודע לי שקרבצוב שמו, והוא היה שלישו האישי של הגנרל דמאנוב, מפקד אחת מיחידות הקוזאקים ששיתפו פעולה עם צבאות הנאצים.

שעתונאי היה - נודע לי מאוחר יותר.

נכנסתי יום אחד לצריף בו שכן קרבצוב, כדי להעביר את הרוסים שבו לצריף אחר, פקודה נתקבלה לרכז את העקורים לפי ארצות מוצאם.

"קחו את המטלטלים ובוא אחרי," פקדתי. האוזרים החלו נעים, מוכנים למלא את הפקודה. קרבצוב לא נע.

"מדוע אינך אורז?"

"אוביראיסיה וון!" (הסתלק לעזאזל!) קרא לעומתי קרבצוב. "אל תתחיל איתי, איני אוהב שמתגרים בי."

"אין כאן כל התגרות, סרגיי מיכאילוביץ", אני מחייך לעומתו. "פשוט, פקודה היא פקודה - לטובתכם הוא הריכוז הזה."

"שמע: לי אל תספר בדיות, בכלל, אינני מאמין לעתונאים," התרגז קרבצוב, "אני מכיר אותם היטב-היטב!"

לא ידעתי מניין נודע לו שמקצועי האזרחי קשור בעתונות, אך לא התכוונתי להתווכח אתו בנקודה זו.

"מה יש לך נגד עתונאים, סרגיי מיכאילוביץ? כתבו שישבת בבית סוהר בעוון רצח?"

עובדה זו היתה ידועה לי, שכן המפקד דרש ממני לדעת הכל, ולא קשה היה לי לארגן קבוצה קטנה של "מלשינים" אשר הביאה לידיעתי כל אשר התרחש במחנה, ופרטים על כל אדם, שהיינו מעונינים "ס.ס." מוסלימים (מחבורתו של המופתי "שלנו") בעלי כתובת קעקע מתחת לבית השחי וטיפוסים בלתי סימפטיים אחרים.

"אצלנו אין צורך לרצוח"

"כזה עתונאי אתה", נתחייך קרבצוב, "שאתה מאמין שרצחתי איש? אצלנו בברית המועצות לא צריך לרצוח. אחרים רוצחים בשבילך - ואותך מושיבים!".

"שמע, מאלצ'ישקה (פרחח). את קרבצוב לא מרמים בנקל. עשר שנים רפורטר... חמש שנים עורך-חוץ... ארבע שנים עורך-חדשות. אני יודע הכל!"

קרבצוב מצא חן בעיני. חבר למקצוע. הוא היה היחידי מבין הרוסים שנשאר באותו צריף, שכל דייריו היו יוגוסלבים מקרואטיה...

הייתי מרבה להפגש עם קרבצוב, אך מעולם לא האיר לי פנים. תמיד מתחצף כלפי והיו רגעים שהייתי מרגיש עצמי במחיצתו כרפורטר צעיר העובד לפני עורכו...

"שמע לי ארקאדי (כך היה קורא לי)", אמר לי יום אחד, "הטיפוס הזה שמסתובב אתך במחנה, ועוזר לך למיין את הרוסים המיועדים למשלוח, אינו מוצא חן בעיני. הגרוזיני הזה לובש אמנם חולצה אדומה ועושה רושם כאילו היה ידידו האישי של סטאלין, אבל נדמה לי שהוא רמאי."

המאיור הגרוזיני

אותו גרוזיני נשלח ממפקדת החטיבה ששימשה חיל כיבוש במקום כיועץ מטעם משלחת הריפטריאציה הרוסית. בתעודתו נאמר שהוא מאיור בצבא האדום, והוא היה נושא נאומים נלהבים בפני הרוסים שבמחנה, מספר להם על החיים היפים שנכונו להם במולדת שלאחר הנצחון.

היינו בידידות רבה עד אותה שיחה עם קרבצוב. כי עם כל היותו שחצן וגס-רוח לא היה קרבצוב שקרן (ביחוד בענינים שאינם קשורים בו...).

פתחתי בחקירה, כעבור ימים אחדים קבלתי דו"ח מה"אינטליג'נס הפרטי" שלי:

"המאיור (שמו נשמט מזכרוני) ערק מהצבא האדום ב-1942... שרת ביחידת-זרים בצבא הגרמני... הרג במו ידיו שני טייסים אמריקנים שצנחו על אדמת אוסטריה..."

העברתי את הידיעה למפקד המחנה. כעבור ימים אחדים נקראתי אל מפקד הגדוד, שחנה בקרבתו והלה - שהיה נוהג לשוחח אתי ללא רשמיות, שכן פעמים רבות הייתי יוצא עמו ל"ציד הקוזאקים" בהרי ליאנץ - אומר לי: "לא נעים שיוודע שנכשלנו! נעשה את הדבר בשקט. הזמן את המאיור לשוחח איתי, ומכאן כבר יקחו אותו."

המאיור הגרוזיני לא היה כנראה מן הטפשים, וכשהזמנתיו "לשתות עם הקולונל", נתעורר בלבו, כנראה, חשד והוא ניסה להתחמק. "אתה מבין", אמר, "קבלתי מכתב מהגנרל ז'וקוב לבוא אליו לברלין. אני מתכונן לנסיעה."

ניסיתי גם אני "להתחכם" ואמרתי: "ברור, שאם הגנרל ז'וקוב קורא לך אתה מוכרח לנסוע מיד, אולם לא נעים שתסע מבלי שתמלא את בקשתו של הקולונל. בוא, תשתה כוסית, תפרד, ותסע לך."

"טוב, נלך!" אמר המיור.

יצאנו מהמחנה וצעדנו לעבר מפקדת הגדוד, מרחק חצי קילומטר בערך בשדה פתוח. במחצית הדרך נעצר המאיור פתאום: "אתה חושב שאני באמת הולך? תגיד לו שגם אני חכם..." והוא פנה ללכת.

"עמוד!" קראתי לעומתו. "בקשת הקולונל היא פקודה בשבילי. אתה הולך אתי. אני מחזיק אקדח טעון בכיסי. מעשה בלתי אחראי אחד מצדך ואני יורה - בלי חכמות!"

אילו ידע המאיור שכל הנשק שבידי אינו אלא רבע-בראונינג, היה בודאי נמלט. אולם הוא נכנע והחל צועד לפני במהירות...

סודו של עתונאי

כשחזרתי למחנה, ראיתי את סרגיי מיכאילוביץ' קרבצוב יושב על מדרגות הצריף.

"נו, הוא הלך לשתות אצל הקולונל?"

נדהמתי כאשר לא נדהמתי בחיי. איש מלבדי לא ידע על כך במחנה. איש - מחוץ לקרבצוב...

ומניין ידע, איני יודע עד היום. הרי רשאי עתונאי לא לגלות את מקורות האינפורמציה שלו...

עוד רבות ביליתי בחברתו של קרבצוב, עד שהחריפו היחסים בין המערב והמזרח, ואלה שהיו מיועדים למשלוח לרוסיה - הפכו בעלי ברית למערב. לימים הועברתי מהמחנה ולא נפגשתי עוד בקרבצוב.

לפני כשנתיים הביא לי הדואר מכתב מארצות הברית. כתובתי המדויקת היתה רשומה על גבי המעטפה. היה זה מכתב מקרבצוב, בו הוא מודיעני שקיבל אשרת הגירה לארה"ב ומתכונן לכתוב ספר.

מניין השיג את כתובתי - אף סוד זה זקפתי על חשבון מקצועו: עתונאי חייב לדעת הכל!