תנו לעזוב את ישראל בכבוד
שר הפנים מעדיף להמשיך לבזבז כספים על כוח שיטור גדול, מימון ימי מעצר וכרטיסי טיסה, במקום ליישם מדיניות פחות אלימה והרבה יותר אפקטיבית של עזיבה מרצון
לאחרונה קיבל עתידם של העובדים והשוהים הזרים בישראל ליותר ויותר דומיננטי בשיח הציבורי הישראלי. פוליטיקאים מימין ומשמאל הביעו את עמדותיהם בעד ונגד, והממשלה נדרשה גם היא לסוגייה.
גם לקול השקט שלנו, השוהים הוותיקים בישראל שביקשו למצוא בה מקלט מהעוני ומהמלחמות, יש חשיבות, במיוחד כשאנו מתמודדים עם מוטיבציה הולכת וגוברת של רשויות המדינה שפועלות להוציאנו מגבולותיה.
כשהגענו לישראל רובנו נמלטנו ממלחמות, עוני ומצוקה. המצב אז היה שונה. גם אם לא באופן רשמי ומוצהר, המדינה נעזרה בנו ובתרומתנו לכוח העבודה. הצלחנו למצוא עבודה ורבים מאיתנו אף הקימו משפחות. השינוי החל ב-2002 עם הקמתה של משטרת ההגירה. פתאום הפכנו לנרדפים. גברים ונשים נעצרו ברחובות והפחד הפך לדרך חיים. גירוש מיידי של משפחתנו תלוי מעל ראשינו וחיים שלמים שביססנו בארץ במשך שנים - בסכנת חידלון.
היום, לאחר שנים של פחד, רבים מהשוהים האפריקאים התייאשו ואינם רוצים עוד להישאר כאן. אולם, האטימות של הממשלה שמבקשת להוכיח את עוצמתה דווקא אל מול משפחות השוהים הזרים, היא שלמעשה משאירה אותם כאן. כיו"ר ארגון העובדים האפריקנים פגשתי מאות אנשים שבאו ואמרו לי: "נמאס לנו! נמאס לנו להסתתר, נמאס לנו להתפרנס בעבודות דחק היחידות המוצעות לנו בשל היותנו חסרי מעמד". אותם אנשים שחיים כאן שנים לא מעטות רוצים לעזוב, אבל אין להם איך ואין להם לאן.
אין להם איך, כי אין להם משאבים שיאפשרו להם להתחיל חיים חדשים בארץ זרה. עבודות דחק מאפשרות קיום מינימאלי בארץ.
אין להם לאן, כי אף מדינה לא מוכנה לקלוט אותם. בחלק מן המדינות מהן ברחו בזמן המלחמה הם כבר איבדו את מעמדם החוקי, בחלק ממדינותיהם סובלים מחרפת רעב ולגבי מדינות אחרות אלו לא מוכנות לקלוט אותם כל עוד הם נחשבים כבלתי חוקיים.
חשבנו שמדינת ישראל תשמח למצוא פתרון לבעיה ופנינו לשר הפנים, בהצעה שיאפשר לאותם שוהים לקבל אשרות עבודה זמניות למשך תקופה של שנה, במהלכה יוכלו להתארגן לעזיבה ולאחריה יתחייבו לעזוב את הארץ. הבטחנו אפילו להפקיד סכומי כסף משמעותיים כערבות שהדבר אכן ייעשה, אך שר הפנים השיב בשלילה.
שר הפנים מעדיף להמשיך לבזבז כספים מיותרים על כוח שיטור גדול, מימון ימי מעצר ממושכים, מימון כרטיסי טיסה, ועוד הוצאות שכולן מוקדשות למדיניות הגירוש שהוכחה כלא יעילה, במקום לנסות ליישם מדיניות פחות אלימה, אבל כזו שיכולה להיות הרבה יותר אפקטיבית - של עזיבה מרצון.
אבל הפתרון לא טמון בהפעלת כוח כי אם בהדברות וראייה הומניטארית של השוהים ובני משפחותיהם, המעוניינים לעזוב את הארץ, אך זקוקים לאפשרות להרוויח מעט כסף לפני העזיבה למדינות אליהן הם חפצים לעבור, לאו דווקא לארצות מוצאם שמהן נמלטו.
אין ספק כי קבלת אשרה זמנית תהווה קרש קפיצה ומנוף לשוהים ולבני משפחותיהם לארוז את חייהם בצורה מסודרת ולהתארגן לקראת יום עזיבתם, לעומת מצבם הנוכחי בו הם מסתתרים וחיים מהיד לפה. בדרך זה יוכלו הם עצמם לממן באופן מלא את עזיבתם והמדינה לא תיאלץ לספוג הוצאות אלו.
כבוד השר ישי, הגיע הזמן לנסות דרך אחרת, לא של גירוש, אלא של הידברות, דרך שאם תצליח תהיה לטובת כולנו.
אלוסין סוואראי, מייסד ומנהל איגוד העובדים האפריקנים.
לפנייה לכתב/ת 
