לא גזירות ולא דתיות: האמת על מרד החשמונאים

פרופ' דורון מנדלס מהמחלקה להיסטוריה באוניברסיטה העברית, טוען כי הגזרות שהוטלו על ידי אנטיוכוס ה-4, אם בכלל הוטלו, לא כללו דרישה להמרת דת. "גזירות המלך אנטיוכוס ה-4 אם בכלל נגזרו, ציוו על היהודים לעזוב את דתם ולא מעבר לכך", אומר פרופ' מנדלס. "המלך הסתפק בכך שהיהודים יעזבו את דתם: לא ימולו את בניהם, לא ישמרו את השבת וכך, בדומה למקומיים האחרים שחיו בארץ ישראל ובמקומות אחרים בממלכה".

במה שונה הדבר מהתיוונות מוחלטת? ובכן, לדברי פרופ' מנדלס התיוונות באותה תקופה היא תהליך מורכב המבוסס על מספר מאפיינים ואין לפרש את הדרישה לנטישת מנהגי היהדות כדרישה להמרת דת. "יוונות זה דבר מורכב ביותר הכולל כמה אלמנטים: ראשית, עבודת האלילים; אחר כך אימוץ השפה היוונית ומנהגים התרבותיים של ההלניזם; ולבסוף ההליכה לגימנסיון. כל זה לא היה בגזירות המלך וגם לא ממש התקיים". במחקר מנתח פרופ' מנדלס דוגמאות רבות מן המקורות המראות שהיהודים שהתייוונו היו בגדר מיעוט בלבד והתייוונותם לא הייתה פרי כפייתם של השלטונות היווניים.

מחקרו של מנדלס, שרואה אור בקובץ המאמרים Jewish Identities in Antiquity בעריכת הפרופסורים ישראל לוין ודני שוורץ מהאוניברסיטה העברית, מבוסס על קריאה ביקורתית מחודשת של המקורות בני התקופה. "המלך בספר מקבים א' אנטיוכוס ה-4, או "הרשע" כפי שאנחנו מכירים אותו, גוזר גזירה ובה הוא אומר שהוא רוצה שכל העמים שתחת שלטונו יהיו עם אחד. אך לא נאמר שם שום דבר על דת. בכלל, המלכים ההלניסטיים לא כפו את דתם ולא היו מסיונרים מטבעם".

לטענת מנדלס, יתכן שאנטיוכוס התנגד לדת היהודית, אך לא סביר להניח שהוא התנגד לה ממניעים דתיים. "כשאתה מסתכל בספקטרום הרחב אתה רואה שהמונותיאיזם כל הזמן הפריע למלך ולכן יתכן שהוא דרש מהיהודים להפסיק לקיים את מצוות הדת היהודית, אך בשום אופן לא לאמץ את אלה של הדת האלילית. אנטיוכוס סבל ממרידות חוזרות ונשנות וחוסר יציבות פוליטי ביהודה, שנבע כנראה ממתחים פנימיים בקרב האליטה היהודית, והוא חשב שהמונותאיזם גרם לכך אז הוא אמר 'תפסיקו להיות יהודים' אבל הוא לא אמר 'תהיו יוונים'".

אך מנדלס גם מטיל ספק רב בעצם קיומה של אותה גזירה מצד אנטיוכוס. "לא שרד מסמך אחד שמעיד על גזירה הכופה על היהודים לאמץ את הדת היוונית. הנוסח של הצו כפי שהוא מופיע פעם אחת במקורות, בספר מקבים א', ושם מדובר על כך שכל העמים צריכים להיות עם אחד. גם ההוראה הזאת דומה באופן חשוד לגזירת אחשוורוש במגילת אסתר ויש חשד סביר לכך שמדובר בחיקוי ספרותי ולא בציטוט של מקור היסטורי אמיתי. כמו כן, חלק גדול מהמרידות של החשמונאים היו במסגרת מאבק עם עובדי אלילים אחרים באזור ולא במסגרת מאבק נגד המדיניות של השלטון המרכזי הסלווקי".

טענותיו של פרופ' מנדלס מעוררות תהיות, כיצד נוצר מתוך המציאות ההיסטורית המורכבת הזו, סיפור אודות מלך אכזר המבקש לכפות דת זרה על היהודים, ועד כמה התערבו האינטרסים הדתיים והפוליטיים של הדורות שבאו לאחר מכן בסיפורים שעברו מדור לדור. "זו תופעה ידועה שלוקחים מקרה היסטורי ומתוך פירוש לא נכון של המקורות בונים ממנו מיתוס. זה קורה גם למשל עם שאלת הטריטוריה – ישנן פרשנויות שונות להיקף הטריטוריה של הממלכה החשמונאית. אני לא רוצה להיכנס לשאלה הזו כאן, אבל דבר אחד בטוח הוא שהם לא חשבו שהם ישלטו בכל הארץ".

מדוע בכל זאת הגיעו היחסים בין השלטון הסלווקי לבין היהודים לכדי פיצוץ? "ההתקוממות נבעה מהשוד של אוצר המקדש", מסביר פרופ' מנדלס. "לכתר הסלווקי היו חובות לרומא וכדי לממנם עשה אנטיוכוס מה שמלכים רבים עשו באותו זמן - שדד מקדשים. היהודים היו רגישים ביותר למסעות הביזה הללו וראו אותם כחילול קודש. חוץ מזה היו ויכוחים בתוך העם היהודי אך דבר אחד חשוב להבהיר: בשום מקור לא תמצא עדות לכך שהחלוקה בין התומכים בשלטון הסלווקי למתנגדים לו חפפה את החלוקה בין מתיוונים לשומרי מסורת. היו מתיוונים בקרב המתנגדים לשלטון ושומרי מסורת בקרב התומכים בו".