כאלף ישראלים ממתינים היום להשתלת איברים כדי להציל את חייהם, הנמשכים בינתיים הודות לטיפולים קשים הכרוכים בסיבוכים ותוחלת החיים של המטופלים קצרה.
בכל שנה מושתלים בישראל כ-250 איש. אך רשימת ההמתנה אינה מתקצרת משום שבכל שנה מתווספים כ-300 איש לרשימה. כמאה בני אדם, צעירים ומבוגרים, ילדים ותינוקות מתים מדי שנה בהמתנה לאיבר שיכול להציל את חייהם.
המצב בלתי נסבל, ולמרות זאת מדי יום נקברות עשרות גופות של נפטרים בישראל. איבריהם, שיכלו להציל חיים, נמסרים למאכל רימה ותולעה.
המאמצים להעלות את המודעות מצליחים רק באופן שולי להגביר את מספר החותמים בחייהם על הוראה לעשות שימוש באיבריהם אחרי מותם. אך רשימת המוות של הממתינים אינה מתקצרת והמצוקה הנוראה הולכת וגוברת.
יש בידינו להציל רבים בחוק פשוט אחד. למען האמת, לא היה צורך אפילו בחוק הזה. אם היו מיישמים את החוק הקיים היום ככתבו וכלשונו, ניתן היה לפתור את הבעיה. כי מה אומר חוק האנטומיה והפתולוגיה, החוק שבכוחו ניתן היום לנתח גוויה ולעשות שימוש באיבריה להשתלה?
- "מותר לרופא לנתח גוויה כדי להשתמש בחלק ממנה לריפויו של אדם אם נקבע בתעודה שנחתמה על ידי שלושה רופאים כי הניתוח משמש למטרה האמורה.
- "לא תנותח גוויה לפני תום 5 שעות לאחר מתן ההודעה על הפטירה לאחד מבני המשפחה.
- "על אף האמור לעיל, אם היה הניתוח דרוש כדי להשתמש בחלק מהגוויה לריפויו של אדם תימסר על כך הודעה לאחד מבני המשפחה בזמן סביר לפני עשיית הניתוח.
- "נתגלה צורך להשתמש בחלק מגוויה להציל חיים של פלוני יבוא במקום הזמן האמור (כלומר 5 שעות) - הזמן שעד המועד המאוחר ביותר שבו אפשר להוציא את החלק מהגוויה לשם שימוש כאמור. לא ניתן למסור הודעה למשפחה תוך המועד האמור מחמת חוסר אפשרות לאתר בן משפחה – מותר הניתוח לפי סעיף קטן זה ובלבד שנעשה מאמץ סביר למסור את ההודעה".
הלוואי שכל מי שמעורב בהשתלות איברים בישראל היה נוהג על פי החוק. ככתבו וכלשונו: צריך להודיע למשפחה, ואם המשפחה לא מתנגדת, מותר ליטול איברים ולהציל חיים. אם נעשה מאמץ סביר להודיע, ולא הצלחנו, עדיין מותר ליטול איברים ולהציל חיים.
אבל לא על פי החוק נוהגים אצלנו אלא על פי תורה שבעל פה שהונהגה בגלל התנגדות החרדים. כבוד המתים גבר על קדושת החיים. לא עוד מודיעים או עושים מאמץ סביר להודיע, אלא מבקשים אישור. ואם לא מקבלים הסכמה או לא מאתרים בן משפחה שיסכים, מוסרים את המת לקבורה למקום עפר רימה ותולעה, ולשם יגיעו בקרוב גם אלו החיים עדיין, הממתינים עד מוות לאיבר שיציל את חייהם.
איך הגענו מהיותנו עם שבספריו הקדושים נכתב "ובחרת בחיים" לעם שמקדש את גופת המת וקדושתו גוברת על הזכות לחיים, על קדושת החיים?
מי החליט שלא לקיים את החוק? אין לכך סימוכין, אלא רק תורה שבעל פה: הנחיות של משרד הבריאות למכון לרפואה משפטית ולבתי החולים שלא לנהוג על פי לשון החוק.
מי שמתו מוטל לפניו נמצא בשעה קשה. לו רק היו מודיעים את לשון החוק, היו רבים האומרים: "עזבו אותי. עשו מה שהחוק אומר". אבל לא מודיעים אלא מבקשים הסכמה. הסכמה חיובית דורשת גדלות רוח עצומה. להסכים בחתימת יד שייגעו בגופתו של היקר לנו, רק מעטים יכולים.
אינני מציע חלילה ליטול איברים כשיש התנגדות של המשפחה או של הנפטר בעודו חי. אך אני מציע לקיים את החוק ככתבו וכלשונו.
הצעת החוק שאני מניח, קצרה ופשוטה: על אף האמור בכל דין הסכם או נוהג, מותר לרופא לנתח גוויה כדי להשתמש בחלק ממנה לריפויו של אדם אם נמסרה הודעה לאחד מבני המשפחה בזמן סביר לפני עשיית הניתוח, וגם אם לא אותר בן משפחה – אם נעשה מאמץ סביר למסור את ההודעה לבן המשפחה עד למועד המאוחר ביותר שבו אפשר להוציא את החלק מהגוויה לשם שימוש כאמור. אם יתנגד מישהו – לא ייטלו אברים.
פשוט? פשוט מאוד.
קשה? אולי. סגן השר יביא את התנגדות הממשלה, שהיא בעיקר התנגדותו שלו והתנגדות רבותיו. רבנים אחרים מחזיקים בדעה אחרת. אלפי חולים מצפים היום להחלטה אחרת. חברי הכנסת שיתנגדו לחוק זה, לא יוכלו לעולם לומר: ידי לא שפכו את הדם.
ח"כ פרופ' אריה אלדד, האיחוד הלאומי
הצעת חוק ברוח זו שמציע ח"כ אלדד, הצעתי גם אני לפני שנתיים. חשבתי כמוהו שהדבר יגדיל את מספרם של האנשים שמוכנים לתרום איברים. ראיתי בכך לא רק עניין ראוי, אלא אפילו מצווה. אך תוך כדי בחינת ההצעה התברר שהיא אינה ישימה ואף עלולה להזיק.
בעולם כבר נעשו נסיונות מסוג זה אך מדינות רבות ביטלו את התקנה המאפשרת ליטול איברים מאדם אלא אם הוא הביע התנגדות לכך. זאת גם כיוון שהאפקטיביות נמוכה וגם כיוון שהרעיון מעלה שאלות משפטיות לא פשוטות.
ראשית, זכות האדם על גופו ועל מה שייעשה בו. זכויות האדם לא מאפשרות קביעה של הציבור או של החוק על מעשה הקשור בגופו של אדם שלא בדרך הטבע. הרעיון לפיו אוטומטית עושים בגופו של אדם דברים שאינם בגדר הנורמה, מהווה סוגייה משפטית מורכבת.
היבט נוסף נוגע לעקרון תרומה מדעת. בעולם לא מפעילים תרומה שלא מדעת, משמע: אם אדם לא מודע לפוטנציאל לכך שייטלו את איבריו, המעשה הופך זאת לתרומה שלא מדעת. ההנחה שכל אדם חייב לדעת מה יקרה אחרי מותו היא הנחה מופררכת.
מבחינת ההיבט ההלכתי, נדרש בזמנו הרב עובדיה לשאלה אם ניתן לקחת איברים מאדם מבלי שיידע על כך. ההלכה קובעת בצורה חדה ביותר שאסור בתכלית האסור להחליט עבורו שלא בפניו.
בנוסף לאלה, עולות גם שאלות שאינן הלכתיות ומשפטיות אלא מעשיות – האם הדבר יגרום ליותר תרומות? לדעתי, הוא יביא דווקא לפחות תרומות, כי אדם שיידע שעושים בגופו משהו בבוא הימים – יביע יותר התנגדות. נהיה עדים לגל של אנשים שיגידו "בגופי אל תגעו".
חוק מסוג זה יעורר רק התנגדות, מה גם שבאופן מעשי, על אף האמור בחוק, הפרקטיקה מחייבת גם היום לשאול לרשות משפחתו של אדם לתרום את איבריו, גם אם ברשותו כרטיס תורם של אד"י. חוק תרומת האיברים מאפשר אמנם לקחת את איבריו, אך לא נוהגים כך מבלי לשאול את בני משפחתו, וכך מן הראוי המשיך ולפעול.
לתעודות תרומת האיברים יש חשיבות עליונה מבחינה חינוכית, אך ממילא לא ירצו ליצור מצב שבו באים לבית חולים ודווקא שם, נוכח מורכבות הסיטואציה, מגלים בני המשפחה התנגדות לתרום את איבריו של המת. לכן נוהגים לקבל את הסכמתם המפורשת. בעצם החתימה על הכרטיס אדם אומר למעשה – זו צוואתי. אך גם כשאדם מפקיד צוואה, בית המשפט מחליט לעיתים שהיא לא מתאימה או לא צודקת. החיים מכתיבים איזונים על אף צוואות שניתנו.
לפיכך, ההצעה מועילה לדיון הציבורי ולהעלאת המודעות, אבל מאבק למען החוק לא יועיל. הוא גם לא צודק ועומד בניגוד למשפט. רב נזקו מתועלתו.
ח"כ עתניאל שנלר, קדימה
