היום (ד') עלתה לדיון בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת, הצעה להרחיב את תוכנית ויסקונסין (אורות לתעסוקה) ולהפוך אותה לתוכנית ארצית. ההצעה הוגשה למרות שתוכנית הפיילוט עדיין לא הסתיימה, כפי שלא הסתיים המחקר המלווה: אין מסקנות ואין תשובות אם מדובר בהצלחה או בכישלון.
מה שיודעים, בינתיים, הוא שמדובר בתוכנית מאוד מאוד יקרה, שעלתה למשלם המיסים הישראלי היא 138 מיליון שקל לשנה. תקציב שירות התעסוקה, אגב, כולו, מגיע ל-148 מיליון שקל – רק 10 מיליון שקל יותר מאשר תוכנית ויסקונסין.
משרד התמ"ת הגיש את ההצעה הנוכחית, בלי חישוב תקציבי של עלות ההרחבה. נאמר באופן כללי, כי היקף התקציבים שעמדו לרשות החברות בניסוי, יעמדו לרשותן גם לאחר ההרחבה. המשמעות של הדברים היא, הוצאה תקציבית של מעל 1.5 מיליארד שקל – תקציב שאינו מופיע בחוק התקציב ולא ברור כיצד ימומן.
לאור התנגדותו העקרונית של משרד האוצר להוצאות קטנות בהרבה למימונם של שירותים חברתיים, מפתיע, כי תוכנית בהיקף כאמור זוכה לתמיכה גורפת במסדרונותיו.
המסקנה המתבקשת היא כי אין כוונה לממן את תוכנית ויסקונסין בהיקפים שניתנו לה עד עתה. כל מטרת העברת הכספים האדירה, היתה להביא לכך שתוכנית ויסקונסין תציג תוצאות חד משמעיות, כך שניתן יהיה לטעון, כי מדובר בהצלחה כבירה. בכך יהיה ניתן להצדיק את הפרטתו של שירות התעסוקה – מטרה אידאולוגית של אנשי האוצר, שמבקשים להסיר מאחריותה של המדינה שירותים חברתיים רבים ככל הניתן ולפגוע בעבודה המאורגנת.
הסמכות שניתנה בתוכנית ויסקונסין לגורמים פרטיים, היא רחבה עד מאוד. אמנם אין מדובר בשימוש בכוח פיזי כלפי אזרחים, אולם מדובר בשימוש בכוח מסוג אחר – הכוח למנוע קיצבאות קיום ממי שאין להם כל אמצעי קיום אחר. זהו שימוש בכוח שלעיתים השלכותיו קשות מכוח פיזי – מדובר בהורים שצריכים לשים מזון על שולחן ילדיהם, מדובר בקורת גג, בקיום מינימלי - אפילו לא על קיום בכבוד.
ההנחה ששירות חברתי יעיל יכול להיעשות באמצעות גורמים למטרות רווח תמוהה בעיניי. אין בכך כדי לומר, ששירות ציבורי הוא בהכרח יעיל – אולם שירות ציבורי בעייתי, אין משמעו שההעברה לגורמים פרטיים היא הדרך הנכונה. אין ספק, שהיא הדרך הקלה.
שירות התעסוקה אינו שירות יעיל וזאת מסיבות רבות, חלקן תקציביות וחלקן הגדול נובעות מהימנעות מהתאמתו לשוק העבודה של שנות ה-2000. אולם גם כיום שירות התעסוקה יעיל בהרבה מהחברות הפועלות במסגרת ויסקונסין: עלות השמה של משתתף בודד בתוכנית ויסקונסין עמדה בשנת 2008 על 26,230 שקל, לעומתה, עלות השמה באמצעות שירות התעסוקה עמדה על 1,185 שקל בלבד.
יש צורך דחוף בשינוי בתפיסת ההשמה של מובטלים בישראל - מובטלים חדשים ומובטלים ותיקים. יש לדרוש מהתמ"ת והאוצר, להפסיק לחפש פתרונות קלים, כפי שיש לדרוש מעובדי שירות התעסוקה להפסיק ולעסוק רק בהגנה על העובדים המצויים כיום במערכת. צריך להשקיע כסף במערכת הציבורית – לא בפיצוי עובדים על קיצוץ בעבודתם בשנים הבאות, אלא בשינוי כללי של שירות התעסוקה, שיתאים אותו למובטלים חדשים ולמובטלים ותיקים – יאפשר לו לתת שירותי תמיכה ולסייע למובטלים למצוא את דרכם בשוק העבודה המשתנה.
לפני חקיקת חוק, שיעביר סמכויות שלטוניות לידי גורמים פרטיים ויאפשר למדינה להתנער מעוד אחת ממחוייבויותיה הבסיסיות, על חברי הכנסת לדרוש את מלוא העובדות – המימוניות והכלכליות, שלא הונחו עד היום על שולחן הכנסת - ולדרוש ממשרדי הממשלה להפסיק לנסות להונות את הכנסת ואת הציבור: השירות הפרטי אינו יעיל יותר, הוא רק עולה יותר לכולנו ואינו נותן את הפתרונות הנדרשים. מגיע לחברה הישראלית שירות טוב יותר ויעיל יותר להתמודדות עם בעיות האבטלה, אשר כנראה ילוו אותנו עוד זמן רב. אין ספק שקל יותר להפריט, אבל הגיע הזמן לקחת אחריות.
