סוף רומן במחשבה תחילה
"הכתובים הסודיים" של סבסטיאן בארי האירי הוא ספר יפה ומטריד באופן יוצא דופן, אבל דווקא הסוף שלו תפור יפה מדי, נקי מדי ומאכזב מדי
"הכתובים הסודיים" של סבסטיאן בארי הוא ספר יפה ומטריד באופן יוצא דופן. הוא ספר שקוראים אותו והלב צונח עוד ועוד, ותחושת אימה משתלטת, יחד עם ודאות שדברים רעים עומדים לקרות.
"הכתובים הסודיים" הוא ספר ראשון של בארי המתורגם לעברית. היצירה שלו, הכוללת ספרים קודמים וגם
קטע מהספר
מסתרי הנפש האירית
סבסטיאן בארי
"הכתובים הסודיים" של סבסטיאן בארי היה מועמד ל"בוקר" ונבחר לאחד ממאה ספרי העשור של ה"טיימס". הוא מגולל את קורותיהם של מאושפזת פסיכיאטרית בת מאה והרופא שלה. הנה קטע מתוכו
מחזות, שזורה בסיפור חייו וגם בספרו הזה; הגיבורה רוזאן הופיעה כבר בספר קודם שלו בתפקיד שולי. במובן הזה, אנחנו מצטרפים לסיפור באמצע. בלי כל הידע שיש לקורא האירי, למשל.
במרכז הספר שתי דמויות, רוזאן הקשישה, וד"ר גרין, הרופא המנהל את המוסד שבו היא מאושפזת. בית החולים אמור לעבור מבנה ועל ד"ר גרין להחליט מה יהיה גורל המטופלים. בנסיבות אלה הוא חוקר את הסיפור של רוזאן לעומק, מההתחלה: האם האשפוז שלה היה מוצדק? האם אפשר היה לעזור לה יותר?
בארי מעמיד שתי היסטוריות, שני סיפורים, זה מול זה; הזיכרון האנושי של מי שחי את הסיפור, מול התיעוד החברתי והבירוקרטי - מסמכים, תעודות וזיכרונות של אחרים. המתעד הכי מסור של חיי רוזאן היה הכומר המקומי: "בתקופה ההיא הכמרים הרגישו שהארץ החדשה שייכת להם", היא כותבת על האב גונט, האיש שניווט את חייה, האיש שהרשיע אותה וגזר עליה בידוד וגירוש וכליה, גזר עליה לרוץ בחוץ ביום סערה, בסוף הריונה, מלוכלכת ועייפה ושבורה.
לכל היסטוריה שני צדדים, לפחות
המשחק שבארי עושה, הצבת שתי היסטוריות זו מול זו, חושף את הקושי לספר סיפור "אמיתי". כמעט בלתי אפשר להסכים על משהו, גם על דברים שלכאורה הם עובדות. רוזאן אהבה את אביה. היו לו חיים נוראיים. הוא נקלע לצד הלא נכון במלחמת האזרחים של אירלנד. על הפרטים האמיתיים - מי הוא היה, מה הוא עשה בחייו, איך הוא מת - יש שתי גירסאות. אני מעדיפה את הגירסה של רוזאן. יש בה אהבה רבה לאיש שעליו היא אומרת שהוא "הביך את ההיסטוריה".
בארי. בין עובדות להיסטוריה (צילום: Gettyimage)
אחרי שאביה מת, ניסה הכומר גונט לקחת עליה חסות. הוא הציע לרוזאן הצעה - סידור מלא לכל החיים: להתחתן עם גבר שמן, מבוגר ממנה פי שלושה, שיירש את העבודה של אביה. רוזאן, בת 15, אמרה לא. אם יש טעות, רגע אחד עליו מסתכלים אחורה ואומרים שם היא עשתה טעות שעלתה לה בחייה - זה הרגע. רוזאן אמרה לא לכומר הטוב. שזה שקול ושווה ערך כמו להגיד לא לסדר החברתי הקיים.
ברור שהיו רגעים נוספים, עוד פיתולים ונקודות על ציר העלילה של החיים, אבל זה כבר חסר חשיבות. הסיכום הוא פשוט: החיים היו גדולים עליה. ילדה יפה עם אמא משוגעת ואבא מת. ילדה בשוליים של אירלנד הקנאית והפטריוטית והדתית, בין קבוצות מפוצלות, שונאות, בוגדות ונוקמות.
ההיסטוריה האירית נוכחת מאוד בסיפור, זו היסטוריה חיה, מעצבת ומשפיעה. דרך הסיפור של רוזאן מספר בארי על מלחמת האזרחים המסובכת והכאובה, מלאת הקבוצות והסתירות והבגידות, ואיך כל זה השפיע על הפרט. רוזאן לבדה, בלי הגנה, בלי מחיצה שתפריד בינה ובין האירועים הסוערים בארצה.
גחלים רוחשות וגועשות
"הכתובים הסודיים" של בארי, בתרגום יפה ופשוט ונקי של שרון פרמינגר, הוא ספר יפהפה. ספר שהמילים היפות שלו מכסות על גחלים לוהטות של רגשות רעים, קנאה, צרות עין, צרות אופקים וקנאות דתית. הכל רוחש וגועש בין ומתחת למילים של בארי. משהו אפל תוסס שם, וברור שרעות נוספות יפקדו את רוזאן, עוד אסונות, עוד השפלות.דווקא בסוף, לטעמי, בארי קצת בוגד בברית שכרת בין הקוראים לבינו (אזהרה: ספויילר). הוא כותב משהו שקרוב לסוף טוב, שזה עוד איכשהו בסדר, אבל מה שלא מתקבל על הדעת זה האופן בו הסוף הטוב הזה נתפר: תפרים יפים מדי, ישרים מדי, שלמים מדי.
זה לא סביר. זה לא אמיתי. זה לא ככה בחיים, בטח לא לאנשים כמו רוזאן - אנשים שעפו כל כך רחוק ונחתו כל כך רחוק מהאמצע. מאיפה שחיים, כמו שקוראים להם לפעמים בטעות, בני אדם תרבותיים.
"הכתובים הסודיים", מאת סבסטיאן בארי, מאנגלית: שרון פרמינגר, הוצאת אחוזת בית, 358 עמ'
לפנייה לכתב/ת 
הכתובים הסודיים. גחלים לוהטות
עטיפת הספר
מומלצים
