הפיגוע בו נרצח הרב מאיר חי
ז"ל בשומרון וחיסול חוליית המחבלים שרצחה אותו
בידי כוחות הביטחון, היא עוד דוגמה לכך שהרשות הפלסטינית בגדה המערבית מתנהגת על פי אמות מידה תמוהות, המעוררות סימני שאלה באשר לרצינותה. הן אינן יכולות לאפיין ישות שמצהירה השכם והערב על רצונה בשלום.
מי שהתרגש מהעובדה שהנורמליזציה שבה אט אט לגדה המערבית, כדאי שיבין את שיטת הפעולה המקיפה של הרשות: בניית שכונות פאר חדשות, עידוד התיירות ו"אינתיפאדת תרבות" – לא באים במקום המאבק מזויין. הרשות פשוט מתקשה להתנער מהטרור.
מורשתו הטרוריסטית של יאסר ערפאת מחלחלת היטב לשורות הארגון גם בתקופת יורשיו - הראיס "המעונב" ו"המתקדם" מחמוד עבאס, וראש הממשלה "הטכנוקרט האמריקני" העסוק לכאורה בשיקום הגדה, סלאם פיאד. בעת כינוס הפתח האחרון בבית לחם, בהסכמתם המלאה של שני המנהיגים הבכירים שלו, פורסמה הודעת סיכום שהפתח לא יזנח את המאבק המזויין. איש מהם לא קם והתנער. דווקא משקיפים ישראלים מיהרו לפרש את ההצהרה הזו כאקט של הסברה המיועד לצרכי פנים, או כמס שפתיים של אבו מאזן לאוכלוסיית השטחים כדי לשמר את מאזן האימה מול החמאס. אלה טענו שאבו מאזן מאבד את השליטה ברחוב הפלסטיני, בין השאר בגלל שהחמאס מוביל בדעת הקהל בענין שחרור האסירים וכדי להשיב את השליטה שומה היה עליו לפעול מהר לאיזון המצב. האם אנו שוב מרמים רק את עצמנו?
הפירוש המעשי של "המאבק המזויין" הוא רציחתו של הרב חי, ותכנון רציחתם של עוד ישראלים ברחבי הגדה. במציאות הקיימת כיום, אין אפשרות שהרצח בוצע שלא בידיעתו של אבו מאזן וללא אישורו המבצעי והכספי, גם אם היה זה ב"הנהון מקרי". אובמה, סרקוזי ובראון לא ימהרו לעסוק בארוע הנקודתי שאירע בשומרון, משום שנוח להם להחזיק בדעה שאבו מאזן "איננו מעורב". למנהיגי מעצמות המערב יש פריבילגיה: הם לא חייבים להתעמק בקטנות, הם רואים רק את התמונה הכוללת. אך רק כשיתחילו לפקפק בניקיונו של עבאס, אולי יתחיל לזוז משהו.
שלושת חברי החוליה שפעלה בשומרון משתייכים לתנזים ולגדודי חללי אל אקצה, אחת הזרועות הצבאיות של תנועת הפתח, כור ההיתוך ובשר מבשרו של אבו-מאזן ומורשתו הבלתי ניתנת לערעור של יאסר ערפאת. "אבו עמאר" הקפיד מאז חתימת הסכמי אוסלו לא להיתפס רק כאיש שלום, אלא לשמר גם את הפן הטרוריסטי שלו ושל הפתח באמצעות תת-ארגונים, חצי חשאיים, שיפעלו במקביל ואפילו יזכו לעדיפות מול הגופים שניהלו מו"מ לשלום.
כך היה למשל בעת המו"מ על יישום הסכמי אוסלו במחצית שנות ה-90: בעוד אנשי הפתח מוחמד דחלאן וג'יבריל רג'וב ניהלו מו"מ עם קציני צה"ל בפאתיה הדרומיים של ירושלים, עמד איש פתח אחר, מרואן ברגותי בפאתיה הצפוניים של רמאללה, וירה בראש מיליציות חמושות בחיילי צה"ל ובמתנחלים. שלושתם, אגב, קיבלו את שכרם מאותה קופה, קופת הפתח בחתימת ערפאת. גם שלושת המתנקשים ברב חי קיבלו משם את שכרם.
ערפאת היה חצי טרוריסט וחצי לוחם בטרור. גם אבו מאזן מורה מצד אחד את מנגנוניו לעצור כ-700 אנשי חמאס, שמא יפעלו נגד ישראל ומצד שני הוא מאשר לאנשי ארגונו שלו, חללי אל אקצה, לפעול נגד ישראלים כדי לזכות מחדש בתהילת הרחוב. הראיס עבאס מורה מצד אחד את אנשיו לפעול בשיתוף פעולה עם כוחות הביטחון הישראליים ולהוות קבלני ביצוע של המח"טים בתיווכו של הגנרל דייטון, וכשאלה פועלים בשטח A שהוא בתחום האחריות של הפלסטינים – ממהר דוברו אבו-רודינה לתקוף את ישראל ולגנות את פעולותיה בשכם. כל ילד וכל זקן בשטחים כבר מכירים את המוסר הכפול הזה.
אנשים מסוגם של ע'סאן אבו שרח, ענאן סובוח ונאדר סוכרג'י, שרצחו את הרב חי וחוסלו, נמצאים בעשרותיהם בשורות הפתח וממשיכים לקבל שכר חודשי בחתימת אבו מאזן. אלה ואחיהם הם דוגמה למידת הרצינות שלו לכונן הסכם שלום עם ישראל.
הגיעה העת שהמתווכים המערביים טוני בלייר והגנרל דייטון יסבירו למחמוד עבאס שלא ניתן להחזיק את המקל משני קצותיו. תמו ימי "מס השפתיים" ו"הסברה למטרות פנים" כיוון שהחברה הפלסטינית מפרשת את מסריו רק לחומרה ולעולם לא לקולא. על עבאס להבין שתרבות של שלום איננה רק אי הסתה במסגדים. היא לא עולה בקנה אחד עם נסיונו שלו להיות חצי איש שלום וחצי טרוריסט.
אל"מ (מיל.) משה אלעד, מרצה ללימודי ביטחון במכללה האקדמית גליל מערבי
