כוח אלפא

"מרגש אותי שהסיפור שלי נבחר להתפרסם בעיתון", היא אומרת רגע אחרי שהתבשרה על זכייתה. "בשבילי זה היה הכי נפלא לראות משהו שכתבתי מופיע בעיתון. עכשיו אני קופצת מרוב שמחה וגם בעלי".

אוריאל (38), חירשת מלידה, נולדה בתל אביב, שם היא גרה עד היום. יש לה תואר ראשון במדעי החיים ותואר שני במדעי הרפואה מאוניברסיטת תל אביב. "גם בעלי יואל הוא חירש מלידה וגם שני ילדיי נולדו חירשים, אבל בזכות ניתוח שתל קוכליארי שהם עברו בגיל שנה, הם יכולים לשמוע. יואל היה אהבה ממבט ראשון. אחותו פירסמה מודעה עליו באינטרנט וחברה טובה שלי ראתה את המודעה. אז נפגשנו ותוך חודש הוא הציע לי נישואים. מאז אנחנו חיים באושר. שנינו חירשים בסביבה שומעת שבה גם גדלנו, אז אנחנו לא יודעים את שפת הסימנים".

עד היום?

"כן. אם לא למדנו שפת סימנים בילדותנו, אז גם כיום אנחנו לא רואים צורך ללמוד אותה. אנו חיים בסביבה שומעת וכל המכרים שלנו שומעים, גם הילדים שלנו לא יודעים שפת סימנים ומדברים רגיל בזכות השתל. ההורים שלי לא רצו שאלמד שפת סימנים. הם רצו לשלב אותי בסביבה רגילה. הייתי תמיד במסגרות רגילות, בית ספר רגיל שבו אני הילדה היחידה החירשת בכיתה".

וכאן אלפא נכנסת לתמונה, הכלבה ששינתה את חייה של אוריאל וגם זיכתה אותה בפרס הגדול בתחרות הסיפורים — חופשה משפחתית של ארבעה לילות במלון ישרוטל רויאל ביץ' אילת.

"קראתי כתבה ב'ידיעות' על נתן פרל שלמד בארצות הברית אילוף כלבים לחירשים", נזכרת אוריאל. "אמא שלי הציעה שנפנה אליו, אז יצרנו איתו קשר והוא התחיל לאלף את אלפא כך שתשמש לי אוזניים ותעזור לי להיות עצמאית. אלפא אולפה לקרוא לי כשקוראים בשמי לבוא לארוחת ערב, לקרוא לי כשמצלצלים בדלת ולהעיר אותי כשהשעון המעורר מצלצל. היא עזרה לי להיות פחות תלויה באחרים".

איך נבחרה דווקא אלפא למשימה הזאת?

"היא הגיעה אליי כשהייתי סטודנטית למדעי החיים. המאמן בחר אותה. כלב שמיעה צריך להיות ערני מאוד, בעל מוטיבציה, בעל מרץ, קטן, כי הוא אמור לקפוץ עליי ולסמן לבוא, וכמובן כלב חכם. היא הייתה מעורבת, פודל וטרייר. המאמן הביא אותה אלינו ואמר שלדעתו היא מתאימה, שאל אותי אם אני רוצה אותה, אז הסתכלתי בעיניים החכמות שלה והתאהבתי בה בו במקום. כמובן שנתתי אור ירוק ולא הצטערתי לרגע על כך".

מעבר להיותה עזר רב, אני מניח שהיא הייתה גם חברה טובה.

"אהבתי לשחק איתה במשחקי מחבואים. הייתי מחביאה לה ממתקים לכלבים בצורת עצם קטנה שקונים בחנות והיא הייתה נהנית לחפש ברחבי הבית ולמצוא אותם. הייתי מחביאה לה למשל חמישה ממתקים ואז בממתק הרביעי הייתי אומרת לה 'וכעת יש עוד אחד וזהו', והיא הייתה מבינה, מוצאת את הממתק החמישי ומתחילה לזלול בנחת. היא גם אהבה לרדוף אחרי חתולים. הייתה גיבורה עליהם כל עוד הם לא איימו עליה, אבל אם היה חתול אמיץ שעומד ונוהם עליה, היא הייתה בורחת. זה הצחיק אותי, כלבה שמפחדת מחתול".

מתי הבנת שאלפא שינתה את חייך?

"יום אחד, כשאמא שלי נחה בחדר, אלפא שמעה צלצול בדלת ורצה להזעיק אותי. אחרי שפתחתי את הדלת ראיתי שם את השכנה והכנסתי אותה פנימה. שאלתי את אמא שלי אם היא לא שמעה שמצלצלים, אז היא אמרה שלא. כאן הבנתי שאני ואלפא יחד שומעות יותר טוב מאמא שלי, ושעכשיו אני עצמאית לחלוטין".

אלפא מתה לפני כשנה וחצי בשיבה טובה. אוריאל החליטה שלא לאמץ כלב חדש במקומה. "בזמנו הטכנולוגיה לא הייתה מפותחת כמו היום", היא מסבירה, "אז השימוש באלפא ככלבת עזר היה מאוד שימושי. כיום יש פתרונות טכנולוגיים יותר מתקדמים. יש מערכת התראה לחירשים שכוללת גלאים, מנורה מהבהבת וביפר רוטט, כך שאם למשל מצלצלים בדלת המנורה מתחילה להבהב והביפר רוטט. יש עליהם סימן שמראה מה הסיבה להבהוב או לרטט — אם זה צלצול בדלת, צלצול של שעון מעורר או תינוק בוכה. בנוסף, גם הילדים שלנו משמשים לנו אוזניים. הם אומרים לי: 'אמא, יש צלצול בדלת, יש הודעה בטלפון' וכדומה. אך כמובן שאני מתגעגעת לאלפא. היא הייתה כלבה מיוחדת במינה".

אז לא תאמצי עוד כלב?

"כרגע יש לנו ילדים, אז זה מסובך כי יש מספיק בלגן גם ככה. אבל כשהם יגדלו אני בהחלט אחשוב על זה בחיוב".

אילו תגובות קיבלת אחרי שהסיפור התפרסם לפני מספר שבועות?

"הרבה תגובות. גם מאנשים שקראו את הסיפור וגם ממכרים שלא שמרו על קשר בתקופה האחרונה ואז כתבו לי שקראו את הסיפור שלי. גם בפורום שאני גולשת בו באינטרנט החברים כתבו לי שהתרגשו לקרוא את הסיפור שלי מתפרסם. היה כיף ומרגש לקבל תגובות מפרגנות. היו חברים שאמרו שהופתעו כי לא ידעו על אלפא, כי אלו חברים חדשים. אני מגיל צעיר קוראת את 'ידיעות אחרונות' ומרגש לדעת שגם זכיתי להופיע שם. עכשיו אני הולכת לחגוג. אני לא חושבת שאצליח להירדם הלילה".