לא רק חומוס, אפילו שטרודל אוסטרי, ממש על טהרת הקונדיטוריות של וינה וזלצבורג, לצד קפוצ'ינו איטלקי, אפשר לאכול בעיר העתיקה בירושלים. איפה אפשר ליהנות מהתענוג הזה? את התשובה הזאת ואיתורים רבים אחרים תעניק לכם המפה החדשה של העיר העתיקה שהכין עמי מיטב, חוקר ארץ ישראל באוניברסיטת בר אילן.
מיטב טרח במשך שנתיים לבקר בכל סמטה, בית קפה, חומוסייה, מסגד, כנסייה ובית כנסת, ואפילו, להבדיל, בכל השירותים הציבוריים בעיר העתיקה, והכין מפה מפורטת, בקנה מידה של ,1:2,000 עם שמות מדויקים של כל רחוב וסמטה, שבאמצעותה הופך הטיול בעיר ליום כיף מעניין ומלמד.
"מעולם לא הכינו מפה מפורטת של העיר העתיקה עם השמות המפורטים כפי שהם, בשימוש על ידי התושבים הערבים או היהודים," אומר מיטב. "הסתייעתי במפות קיימות, בתצלומי אוויר משנת ,2007 אבל עיקר המלאכה היה סיורי שטח. הסתובבתי רגלית בכל פינה בעיר העתיקה, שוחחתי עם תושבים, אנשי דת מוסלמים, כמרים, עם מי שרק יכולתי. היו סמטאות, כנסיות ומסגדים שאליהם הגעתי עשרות פעמים, ורק אחר כך ניגשתי לעבודת המיפוי."
גם פרופ' דני בלומברג, ראש החוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת בן גוריון, חולק שבחים למפה. "זאת לא המפה הראשונה של ירושלים, אבל זאת המפה הראשונה עם המונחים והשמות המדויקים של הרחובות והמוסדות בעיר העתיקה. מה שמעניין הוא שאף איש מהעיר העתיקה לא טרח עד היום להכין מפה שכזאת. הערך המוסף של המפה של מיטב הוא בדיוק ובפירוט השמות. אני, אישית, לקחתי את המפה לידיים וטיילתי בעיר העתיקה, וזה היה תענוג אמיתי."
הכנת המפה חייבה את מיטב ללמוד את ההיסטוריה של העיר העתיקה, להבין מה מקור שמות הרחובות ומי הם אותם אנשים שזכו שרחוב זה או אחר ייקרא על שמם. "רוב השמות של רחובות העיר העתיקה הם מהתקופה האיובית (1260-1187) ומהתקופה הממלוכית
(1517-1260) בשל תנופת הבנייה העצומה בעיר העתיקה," מסביר מיטב.
המפה החדשה משרתת גם את עיריית ירושלים, שהחלה באחרונה בפרויקט של שילוט העיר העתיקה. עיקר העבודה ייעשה על פי המפה ועבודת השטח של מיטב. שלטי הרחובות יהיו מקרמיקה בסגנון הארמני, כשהשילוט החדש יתקן שגיאות שהשתרשו.
סוף לבלאגן. עמי מיטב והמפה החדשה (צילומים: עמית שאבי)
כך, למשל, נקרא הרחוב שבו שוכנת ישיבת עטרת כוהנים "מעלות המדרשה." המטייל התמים חושב, ובטעות, כי השם ניתן כדי לו לציין את בית המדרש היהודי, אבל מתברר, מסביר מיטב, שלא מדובר במדרש יהודי אלא "במדרסה" - מקום לימוד של מסדר צופי מוסלמי שפעל שם לפני חמש מאות שנה ונקרא "אלתקיה." בעקבות ההסברים האלה החזירה עיריית ירושלים את השם המקורי לרחוב, והשלט החדש קובע "עקבת אלתקיה."
וזה לא השיבוש היחיד. דוגמה אחרת היא השלט המכריז על רחוב אלחאקרי. לדברי מיטב, שם הרחוב הנכון הוא אלהקרי - שמו של קצין כורדי שנהרג בקרב עם הכוחות הצלבניים
על הר תבור ונקבר בעיר העתיקה. השלט החדש יישא כמובן את האיות הנכון.
שלט אחר, שכנראה גם בעיריית ירושלים לא הבינו את משמעותו, הוא "רחוב אלמונדאלין," הממוקם ברובע היהודי. "מונדאלין" היא המלה הערבית המציינת את החיילים גיבורי הקרב. לאחר קרבות 1948 בעיר העתיקה, הנציחו הירדנים את זכרם של לוחמי הלגיון הערבי שכבשו את הרובע היהודי, וקראו את הרחוב בשמם.
שלט נוסף שיצטרכו להציב יהיה השלט בסמטת הכותל הקטן. מדובר בקטע חשוף באורך כ20- מטר של הכותל המערבי, שאליו נוהגים יהודים להגיע לתפילה בשל מיקומו המשוער מול אבן השתייה. הערבים קוראים למקום "חוש שיהבי," על שם המשפחה המתגוררת במקום, אבל עד היום לא מוצב כל שלט במקום.
עמי מיטב אומר כי מבנה הרבעים של העיר העתיקה נשמר בחלקו. "רק הרובע היהודי והרובע הארמני שומרים על צביונם המיוחד. הרובע הנוצרי נכבש על ידי המוסלמים וברחוב המוסלמי מתגוררות משפחות יהודיות.
"יש בעיר העתיקה הרבה דברים מיוחדים ומשונים: ריכוז של כמה מאות צוענים שמתגוררים בה עוד מהמאה ה,19- קבוצה של אפריקנים שהגיעו במאה ה19- ותחילת ה20- מניגריה, מצ'אד וממדיניות נוספות ונהפכו לתושבי קבע בעיר, וקהילה קטנה של אפגנים, הודים, אוזבקים ואפילו כורדים. גם בקהילה הנוצרית יש קהילות קטנות של אנשי דת מכל רחבי העולם."
חולמים על השטרודל הווינאי? קחו את המפה של מיטב, המשיכו משער יפו ברחוב דוד, ותגלו שילוט בצדי הרחוב. אחרי כ250- מטר פנו שמאלה לשוק הבשמים, הפעילו את חוש הריח כדי לספוג את ניחוח התבלינים, ואחרי כ200- מטר נוספים פנו ימינה לוויה דולורוזה. קפצו במדרגות עד לרחוב אלואד, ושם, בפינה, מתנוסס שלט ההוספיס האוסטרי - האכסניה האוסטרית. בבית קפה, חריג בנוף העיר העתיקה, תמצאו את השטרודל המדהים.
אחרי שטרודל וקפוצ'ינו אפשר להתענג שם על הנוף המקסים של הר הבית מנקודת התצפית שעל גג מלון אלאהשמי, הממוקם ברחוב חאן באב אלזית, או בשמו העברי - רחוב הבד. הצצה במפה החדשה מראה כי זהו אחד הרחובות המרכזיים והארוכים של העיר העתיקה. נכנסים למלון המרוהט בסגנון אוריינטלי של ראשית המאה הקודמת, עולים לגג, מתיישבים מתחת לפרגולה, מזמינים קפה טורקי, לוגמים באיטיות ונהנים מהתצפית הנדירה של הר הבית.
איזה מבחר! חנות תבלינים ברובע המוסלמי
טיול בירושלים העתיקה אינו נחשב מבלי לנגב חומוס. ישראלים אוהבים את החומוס של אבו שוכרי שברחוב אלואד ולא פחות מכך את החומוס המעט חמצמץ של מסעדת לינה. לפי הסקר של מיטב תמצאו בעיר העתיקה 28 חומוסיות שמתחרות על התואר "אביר החומוס של העיר העתיקה."
ריכוז החומוסיות נמצא דווקא ברובע הנוצרי, בכיכר המוריסטאן. אם מעיינים במפה אי אפשר לפספס את המוריסטאן. המפה כבר הגיעה לעיריית ירושלים, ומה שנותר הוא להציב מפה גדולה שכזאת בכל אחד משערי העיר העתיקה כדי לאפשר לתייר להתמצא טוב יותר.
''מי שהגיע לעיר העתיקה ולא אכל את הכנאפה של ג'עפר - כאילו לא ביקר בירושלים,'' אומר לנו מחמד ג'עפר ,(83) דור שלישי של אופי כנאפה, שהעביר את שרביט הניהול של בית המאפה הגדול לבנו ולנכדו. ''מי לא אכל אצלי? המלך חוסיין, משה דיין שליקק את האצבעות, טדי קולק שכל כך אהב את הכנאפה הזאת, וכל המי ומי של ירושלים הפלסטינית.''
אל חנות דברי המתיקה של ג'עפר הגענו בהמלצתו של מיטב. הלכנו על פי הוראות המפה, הגענו לרחוב בית הבד, ושם, להפתעתנו, מצאנו אולם גדול ובו שולחנות שיש. על כל אחד מהשולחנות מוצב קנקן מים כסוף, והמון אנשים סביבו, ביניהם גם יהודים, זוללים מהכנאפה, מהבקלאווה ומעוגת קן הציפורים המפורסמת של ג'עפר. את גבינת העזים מביאים משכם - מולדת הכנאפה.
בקומות השנייה והשלישית מעבדים את הבצק, לשים את הגבינה וגם אופים במגשים גדולים את האדום המתוק מתוק הזה. ישבנו עם ג'עפר וזללנו כנאפה. ''זה טוב, זה טוב,'' הוא אמר. ''זה נותן אנרגיה, זה נותן כוח ללילה,'' אמר לנו ופרץ בצחוק. "יהודים לא פוסחים על המקום הזה,'' העיד והבטיח שגם נכדו ונכד-נכדו ימשיכו להכין כנאפה.
אין מקום טוב יותר ממלון אימפריאל הממוקם בשער יפו כדי לחוש ולהתענג על ניחוחות ירושלים מהמאות ה18- וה.19- במלון הזה התארח הקיסר הגרמני וילהלם השני בעת ביקורו בירושלים ב.1898- הגנרל אלנבי, שכבש את ירושלים, ישן גם הוא כאן ב,1917- וראשי ממשלה ונשיאים ערבים ישנו אף הם במלון הזה.
בכניסה מוצבת כבר המפה של עמי מיטב לטובת התיירים שממלאים גם כיום את חדרי המלון. עלינו לקומה השנייה. תמונות של ירושלים מהמאה ה,19- שמלות רקומות של פלאחיות, דגלים של אומות שונות וריהוט דמשקאי משובץ באבני צדף לבנות קיבלו את פנינו. גם ריח השטיחים האוריינטליים הזכירו לנו שנים עתיקות.
''זה נותן אנרגיה, זה נותן כוח ללילה". כנאפה ג'עפר
אבו וליד דג'אני, שמשפחתו מחזיקה במלון כבר עשרות שנים, לא מפסיק להתפעל מהמלון היפה שלו. ''הכיף שלי הוא לשבת במרפסת ולספור את אבני החומה,'' הוא אומר ואחר כך מזמין אותנו לעלות לגג המלון לאחת התצפיות היותר יפות על שער יפו והעיר העתיקה כולה.
ירדנו לחדר האוכל, שם לגמנו קפה. הרצפה מזכירה את הבתים של הסבתות. על הקירות שעונים מהמאה ה,19- כשנברשות כולן הן מעשי ידי אמן. ''אם לניר ברקת היה שכל הוא היה הופך את המלון למוזיאון חי, כי זה המקום שבו לא רק חשים את ההיסטוריה, אלא גם אפשר ללמוד ולהבין את ההיסטוריה של ירושלים יותר טוב מכל מקום אחר בעיר," אומר דג'אני. "הבעיה היא שהעירייה הזאת לא מבינה מה טוב לעיר.''
על גבול הרובע היהודי והרובע המוסלמי שוכנת הכנסייה המרונית,
הנושאת את שמו של מרון הקדוש - נזיר שחי במאה הרביעית וייסד את העדה. ארץ האם של המרונים היא לבנון, והכנסייה בירושלים גם היא על טהרת לבנון. בחצר היפהפייה תלויה על הקיר מפת גדולה של לבנון. הפוסטרים המעטרים את הקירות, כולם מנוף הלבנון, ועליהם חותמת של משרד התיירות הלבנוני. אפילו על מרכז המזבח בכנסייה מתנוסס תבליט גדול מנחושת של ארז הלבנון.
קיפצנו לקומה השלישית, פתחנו את הדלת, ואחרי כמה מדרגות ראינו את ירושלים מונחת על כף היד. ישבנו על ספסל האבן ירושלמית, והרגשת שלווה נפלה עלינו. כיפת הסלע הזהובה מולנו, בצפון כנסיית הקבר שכיפתה אפורה, ובדרום הכיפה הלבנה של בית כנסת "החורבה," וביניהם בתי העיר העתיקה.
