"בעלי היקר, צא לי מהווריד"
מכירים מנהל חברה שיקבל בברכה מישהו שנושף בעורפו כל היום, מתעלק עליו דקה דקה ואומר לו מה לעשות? הפסיכולוג גיל ונטורה רוצה להזכיר להורים שמשפחה היא עסק שצריך ניהול ברור ואם אמא כל הזמן אומרת לאבא מה לעשות - זה פשוט לא יעבוד
"ונטורה, אל תנפנף לי בשיער כאילו אני איזה מתבגרת, ואל תתקתק אותי. אתה תכתוב על זה או לא?"
"את רואה, קלרה? את עושה בדיוק מה שאת שונאת שבעלך עושה לך".
"מה אני עושה?"
"נכנסת לי לווריד".
"נו, אז עכשיו אתה מבין על בשרך כמה זה מעצבן. תכתוב על זה?"
אלה היו דקות האפטר-מינגלינג של סוף הסדנה. קלרה היתה פילפלית שתמיד בלטה על רקע החיוורון התל אביבי המהוסס. בולדוזרית ככל שתהיה, היא עלתה על פואנטה נכונה. הנה נקודה שבאמת הזנחתי.
אני מודה שברוב הטורים שכתבתי הרגשתי הרבה יותר אבא מאשר פסיכולוג, ולא אחת אני כותב מתוך פוזיציה קצת אינפנטילית של "אנחנו ההורים מול כל העולם". ניסיתי לספק מעין מדריך למשתמש ההורי כיצד להתמודד עם תחלואי החברה המודרנית, ואולי היה נוח לי להתעלם משאלה לא פחות בוערת – איך צריך ההורה להתמודד עם... ההורה השני?
היררכיה ניהולית מתוסבכת
משפחה סטנדרטית (ועוד נותרו כמה כאלה באזור המרכז) היא ארגון עם היררכיה ניהולית די מתוסבכת. כל ניסיון להשוות אותה לחברת היי טק או יחידה צבאית יפספס נקודה מהותית – לשתי האחרונות יש בוס אחד מוגדר וברור. למשפחה ממוצעת אין – ולא צריך להיות לה. פוזיציית הניהול הזוגי יכולה להיות תיק מעצבן או אילוץ מבורך, אבל מה שברור הוא ששני הבוסים (שידועים בתרבות המערבית כ"אמא ואבא") צריכים גם לתכנן, גם לבצע וגם – הקשיבו הקשיבו – לקיים ישיבות הנהלה שבהן מדסקסים תכופות בסוגיה "משפחתנו לאן?"
אני לא סבור שאני מחדש פה משהו למישהו, וכל צמד הורים יוכל למלמל לך מתוך שינה את אופני חלוקת התפקידים הזוגית - גם ברמה הפרקטית ("היא מכינה סנדביצ'ים, אני מסיע לבית הספר"), וגם ברמה הפסיכולוגית ("היא השוטר הטוב, אני אוסאמה בן לאדן").
עם זאת, מכיוון שמשפחה ישראלית מתפקדת 24 שעות דחוסות ביממה, ועומדת תחת ממטרים קשוחים של נסיבות משתנות, בלת"מים ואילוצים, די ברור שפה ושם יהיו חדירות ניהוליות מתבקשות, ולעיתים יפלשו צמד המנהיגים איש למגרשו של זה. אמא תמצא עצמה לעיתים משחקת בכדורגל עם בנה העולץ (ומותחת את המושג "קואורדינציה" לגבולות גמישים מאוד), והאב המסוקס ייאלץ פה ושם לברור בגדים בבוקר לביתו הקטנה, תוך שהוא שולח אותה לגן לבושה כמפגע אסתטי.
מה שאני מנסה לומר, בנימה זהירה של בדיחות הדעת, הוא ששוב ושוב מוצא ההורה את עצמו בלתי מרוצה בעליל מהתנהלותו של בן הזוג. ברור לכל בר דעת שהוא צודק, ואיש בעולם לא ידע לעשות זאת טוב כמוהו, והוא בכלל הורה מושלם, מתוק וסוכר, אבל השאלה הבוערת היא לא "מי צודק?" אלא מקבילתה הפרקטית "מה אני עושה עם זה?"
לחשוב כמו מנהיג
אז קודם כל, לפני ההנמקות המורכבות והתיאוריות – תשתקו. תסתמו את הפה. תבלמו את הלוע ואל תוציאו מילה. במילים אחרות ומעודנות יותר: אם אתם צופים בבן הזוג מנווט את הילד לכיוונים לא מקובלים עליכם, אמצו בשתי ידיים את אבן היסוד של האינטליגנציה הרגשית – לחכות. לחכות 10 שניות. דקה וחצי. חצי שעה.
כל יושבי פלנטת "ארץ" מעוניינים שדברים בעולם יתרחשו עפ"י רצונם. גם אמא ואבא תואמים לתבנית הזו. ההבדל המהותי ורמזתי עליו קודם, הינו שהורות במהותה היא יותר עמדת ניהול ופחות עמדת ביצוע. הורים רבים לא יסכימו איתי ויטיחו בי שהם מבלים את שעותיהם ולילותיהם בביצוע אינספור מטלות והציניים שבהם יוסיפו ויאמרו שהם עסוקים תדיר בסיפוק צרכי הילד.
לא מסכים איתם. הפוזיציה הניהולית חייבת תמיד להימצא בתוך הראש, גם אם הידיים מחליפות חיתול או מקנחות אף מנוזל. הורה חייב לחשוב כמו בוס/מנהיג/מוביל – ולא קם המנהל שיאהב את המצב שבו ממונה או עמית לעבודה מתעלק עליו דקה דקה בהנחיות "תעשה ככה. אל תעשה ככה".
"אני סומך עלייך, אישתי"
למן הרגע שבו בחרנו לייצר עולל לצד אהוב ליבנו, התחלנו את מופע האצלת הסמכויות הגדול ביותר בחיינו, ולחלקנו מדובר בהתנסות הרצינית הראשונה בחייה הנקראת "שיתוף פעולה". בואו נעלה יחד לכיסא הבמאי ונסתכל על אמא ואבא במבט מלא פרספקטיבה – מה אתם רואים?
חיתולים? צעצועים? טקס יציאה למשפחתון או לגן? לא נכון ולא נכון. אלו משימות. פרוצדורות. הן רק מטאפורות למשהו עמוק ובסיסי יותר – שני אנשים בוגרים בונים משפחה לבנה אחר לבנה, ממסדים דרכים, קובעים נהלי תקשורת, משחררים איש את החבל לרעהו. כל כניסה ספציפית של האחד לווריד האחריות של האחר תשפר אולי את ביצוע המשימה הנקודתית, אבל עשויה לערער את המטרה החשובה יותר, אך המיידית פחות – בניית בית.
ילדים זקוקים לעיתים להנחיות ברמת הפינצטה. מבוגרים - הרבה פחות. למעשה, מה שהמבוגר מגדל-הזאטוטים זקוק לו באמת הוא הגיבוי המתמצה במסר הסמוי "אני סומך עליך בגדול שאת/ה יודע/ת מה את/ה עושה, אני מפקיד בידיך את צאצאינו היקרים בלא היסוס, ואני אוהב אותך מספיק כדי להכיל כל מיני סטיות קטנות מהדרך. לכל היותר אדבר על זה איתך בארבע עיניים".
אז אתה מבין, הבעל של קלרה. אשתך, תגיד עליה מה שתגיד, יודעת להסתדר. אל תבקש ממנה לדבוק בסעיפים א', ב', ג'. תן לה בחזרה את מה שתמיד היה שלה ממילא – היכולת לקחת את האני מאמין של שניכם, ולרוץ איתו קדימה, בגירסה שלה.
גיל ונטורה הוא אבא לשניים, פסיכולוג, מעביר קורסים והרצאות בנושאי הורות ובנושא החשיבה היצירתית, יועץ קריירה ומאמן חשיבה, מרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ומרכז הוראה בקורס אינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.
לפנייה לכתב/ת 
