מגדלי שלמה

"גבוה, מאוד גבוה הרטט בחיבור הזה", אמר שלמה גרוניך וחייך אל האורח שלו אהוד בנאי, שהשיב בחיוך משלו. זה עתה הם סיימו לשיר ביחד את "כולם יודעים" מהרפרטואר של בנאי. בהתחלה גרוניך שר לבד. בנאי אפילו לא ליווה אותו בגיטרה, אלא התבונן בו.

גרוניך מפרגן לנגנים שעלו מהקהל (צילומים: דודו אזולאי)

הרומנטיות הציורית שבמילים וגם הלחן המלודי הלמו את גרוניך, ששר בטבעיות כאילו הוא כתב את השיר. אחר כך בנאי הצטרף והם שרו בשני קולות, מעלים את השיר גבוה-גבוה. זה היה רק שיא אחד מרבים, אתמול (ג') במועדון זאפה הרצליה.

ערב של שיאים

כן, הם אהבו כמו ילדים, כולל ההשתטויות החינניות בשיר "ציור". היתה מתיקות בבנאי, שהשתובב בהברות "(עו)לם-לם" ו"(כוכ)בים-בים", אחרי שהעניק למילים את צבע קולו (נסו לדמיין אותו שר בלחן היפה של גרוניך ומתי כספי את "בית עם גן ושובך יונים").

החיבור תמיד היה שם

מי שתהה אם החיבור בין השניים טבעי, גילה קשרים שלמרבה ההפתעה תמיד היו שם. למשל כשגרוניך שר את "עבודה שחורה" של בנאי, שיר שעוסק ביהדות אתיופיה, והרים את קולו במילים: "ועכשיו מה שנשאר זו עבודה שחורה", הדהד בזה (ובהמשך גם בוצע) שירו "מסע לארץ ישראל", שבמקור הושר עם מקהלת "שבא" מאתיופיה. "ואני בעיניהם ראיתי איזה אור", הם שרו באופן שהלם את הבעותיהם.

בנאי. חיבור שנשמע הכי טבעי בעולם

ההופעה הזו היא ראשונה בסיבוב הופעות של גרוניך, שמתקיים לכבוד צאת אוסף "המיטב" שלו. בכל הופעה יתארח מוזיקאי אחר. גרוניך, ששר משיריו המוכרים, אבל התחדש בעיבודים חדשים, פינה מקום נדיב לנגניו, הפליא לשבח אותם ואפשר להם לבטא את כשרונם בנגינה, בשירה ואפילו במשחק.

מדובר בשלישייה מרשימה: עומרי אגמון בגיטרות, אייל מזיג בבס ורון אלמוג בתופים. אפשר היה להתרשם מקסמם עוד לפני שעלו רשמית על הבמה. גרוניך פתח את ההופעה כשהוא מאייש את הבמה לבדו ומנגן בפסנתר. פתאום הגיחה נגינת חליל מכיוון הקהל.

ואני בעיניהם ראיתי איזה אור

זה היה מזיג הבסיסט שחילל תוך כדי הליכה. אלמוג הצטרף אליו בדרבוקה, גם הוא תוך כדי צעידה, ואגמון חבר אליהם כשהוא מנגן ביוקולילי. כך הם עלו על הבמה ולאורך כל ההופעה ניגנו בהתלהבות את הקלאסיקות הגרוניכיות ("נואבה", "לא בא לי ללכת לשום מקום", "הזמן עובר", "יש לי סימפטיה" ועוד), אבל לא הסתפקו בכך.

אתה תהיה קליידרמן, או בית הבובות

בשלב מסוים אגמון חבש פאה נשית בלונדינית וגילם את "אמא של שלמה". מזיג היה אביו ואלמוג במגבעת היה "הדוד רון", וכך שלושתם שינו את קולם ודרשו ששלמה הילד יתאמן בנגינה כדי שיהפוך ל"קליידרמן, צימרמן, בטהובן או

בית הבובות". אחר כך הם שרו איתו שיר מצחיק עם מילים כמו: "זה לא מקצוע/ אין לו מקצוע/ אין לי מקצוע" והמשיכו למחרוזת משעשעת שהסתיימה בשיר הפתיחה של "זהו זה" (בה גרוניך כיכב בפינת "שיר השבוע").

את "המסע לארץ ישראל" הם ביצעו – מחווה למקהלת שבא – כילדות ששרות בקולות דקיקים. אבל קטעי הצחוק היו רק הפוגה במופע שבו בלטו ביצוע רוקיסטי חזק לשיר "רוזה מרציפן", ג'אזיות אינסטרומנטלית מבעבעת בשיר "אבא'לה בוא ללונה פארק" וקישורים יצירתיים כמו ה"אובלדי-אובלדה" של הביטלס שהוצמד ל"כולם רוצים שירים פשוטים". כמו כן, "Let It Be" עם מעבר ל"לו יהי" בלחן של הביטלס, ממש כמו שהתכוונה במקור נעמי שמר.

לקראת סיום ההופעה גרוניך הניף את ידיו לצדדים כאילו הוא עף. אבל לא היה צורך במחוות הגוף הזו. הוא באמת עף, והעיף איתו את הזאפה. זו היתה אחת מההופעות הנדירות האלה.