בהתחלה, כשהעולם היה צעיר, היו הרבה מאוד רעיונות, אבל לא היתה שום אמת. האדם יצר את האמיתות בעצמו וכל אמת היתה מורכבת מהמון רעיונות מעורפלים. העולם היה מלא אמיתות וכולן היו יפהפיות... ואז הופיעו בני האדם. וכל אחד שהופיע מיד חטף אמת אחת וכמה חזקים במיוחד חטפו תריסר מהן"
בהשפעת סיפורי ויינסבורג, כך מספר עוז, גילה את עצמו כסופר וכאדם, והבין שהוא לא חייב לכתוב כמו סופריה הגדולים של התקופה, משה שמיר או נתן שחם, יושבי תל אביב. הוא שאף שיצירתו תהיה מושתתת על פואטיקה צ'כובית, המתארת אנשים קטנים והתרחשויות קטנות במקומות קטנים"
יש איזו אירוניה דקה בתיאורים של אנדרסון, אבל היא לא לעגנית; היא באה עם מטען כאב לא מבוטל, וכנראה גם עם איזו חיבה לאיזור הכל כך אמריקאי הזה, אוהיו"
"ויינסבורג, אוהיו" של שרווד אנדרסון יוצא מחדש בעברית, וזו הזדמנות לנסות להבין מה סוד קסמו של הספר והסופר, ולמה הוא השפיע על סופרים כמו ויליאם פוקנר, וירג'יניה וולף ועמוס עוז
"בהתחלה, כשהעולם היה צעיר, היו הרבה מאוד רעיונות, אבל לא היתה שום אמת. האדם יצר את האמיתות בעצמו וכל אמת היתה מורכבת מהמון רעיונות מעורפלים. העולם היה מלא אמיתות וכולן היו יפהפיות... ואז הופיעו בני האדם. וכל אחד שהופיע מיד חטף אמת אחת וכמה חזקים במיוחד חטפו תריסר מהן. היו אלה האמיתות שהפכו את בני האדם לגרוטסקות", כך כותב שרווד אנדרסון בספרו המופלא, "ויינסבורג, אוהיו".
אנדרסון. האמיתות שהפכו בני אדם לגרוטסקות (צילום: GettyImage)
במשך שנים היה "ויינסבורג, אוהיו" מן ספר סודי ליודעי ח"ן – ספר קטן וצנום שראה אור לראשונה בעברית ב"ספרייה לעם" של עם עובד ב-1959, בתרגומו המקסים של אהרן אמיר. כותרת המשנה של הספר היא "מחרוזת סיפורים מחיי עיירה באוהיו", והוא נקרא כמו ממתק: סיפור אחרי סיפור על אנשים רגילים בעיירה רגילה, שמתוארים בפשטות אך בדיוק מירבי – כל דמות והמוזרות שלה, הכאב שהיא נושאת בתוכה והכמיהה הסודית שלה.
מי הם תושבי העיירה? למשל הכתב המקומי הצעיר ג'ורג' ווילארד, הסופר הזקן שמבקש להגביה את מיטתו לגובה החלון, עקרת בית שמחפשת אהבה אצל רופא העיירה, מורה רווקה שנמשכת לאחד מתלמידיה, מורה מזדקן שהואשם פעם בהטרדת קטינים ומאז מסתגר מן העולם, ועוד ועוד.
אנדרסון הצליח לרקום בסיפורים האלה את המחשבות הקטנות של בני האדם הקטנים, את החרטות והתשוקות והפחדים שלהם – את רקמת החיים הפנימית של העיירה, ובעצם של החיים האנושיים בכלל. יש איזו אירוניה דקה בתיאורים של אנדרסון, אבל היא לא לעגנית; היא באה עם מטען כאב לא מבוטל, וכנראה גם עם איזו חיבה לאיזור הכל כך אמריקאי הזה, אוהיו.
ספר של סופרים ומביני דבר בלבד
לא הרבה שמעו על "ויינסבורג, אוהיו", שנשאר במשך שנים מן ספר של סופרים, ספר למביני דבר. כעת הוא רואה אור בתרגום חדש לעברית של רחל פן (בהוצאת פן וידיעות ספרים), וזו הזדמנות מצוינת לחשוף את הפנינה הזאת, שתמשיך להיקרא כאן "ויינסבורג", אף על פי שבתרגום החדש הורדה ה-ו'.
"ויינסבורג, אוהיו" ראה אור לראשונה ב-1919, וסימן את ראשית הצלחתו של אנדרסון כסופר. שרווד אנדרסון נולד ב-1876 בקאמדן שבמדינת אוהיו, וגדל בעיירה קלייד, ששימשה מקור השראה לויינסבורג. בגיל 14 החל לעבוד בעבודות מזדמנות, ובדומה לדמות המרכזית בספר, גם אנדרסון עזב את העיירה בגיל 19, לאחר מות אמו (שלה הוא מקדיש את הספר הזה).
הוא השתתף במלחמת ספרד-אמריקה, ואחר כך חזר לעיירת הולדתו, נשא אישה ופתח בית חרושת לצבעים. אבל ההתמסדות הזאת לא היתה לרוחו; הוא רצה לעזוב הכל ולכתוב. הוא יצא ממשרדו בוקר אחד ובמשך ארבעה ימים שוטט בחירוף נפש, עד שהגיע לבית חולים והתאשפז. בעקבות המקרה החליט אנדרסון להקדיש את חייו לכתיבה, עזב את משפחתו ונסע לשיקגו, שם היה לחלק מחבורה ספרותית, ועבד כקופירייטר מצליח.
ב-1916 פירסם את ספרו הראשון "בנו של וינדי מקפרסון". שלוש שנים לאחר מכן פירסם את "ויינסבורג, אוהיו" וזכה להצלחה רבה. מלבד ההצלחה בקרב הקוראים, אנדרסון השפיע על סופרים רבים, ובהם ויליאם פוקנר ו-
וירג'יניה וולף.
הוא פירסם עוד קובצי סיפורים וכמה רומנים (אחד מהם, "צחוק אפל", תורגם גם הוא לעברית בידי אהרן אמיר ב-1979). כמו כן, כתב גם כמה יצירות אוטוביוגרפיות, מסות ומאמרים. הוא הלך לעולמו בקולון שבפנמה ב-1941.
החוב של עמוס עוז
מה סוד הקסם בכתיבה של אנדרסון? עמוס עוז,
מאוהדיו המושבעים, זוקף לזכות אנדרסון חלק מהתפתחותו כאמן. כשגילה עוז את "ויינסבורג, אוהיו", השתחרר מהמלכוד שחייב אותו עד אז לכתוב על גיבורים שחיים בעיר הגדולה. "במרכז כל אחד מן הסיפורים (של אנדרסון) עניינים ובני אדם שהייתי בטוח כי הם נמצאים הרבה מתחת לכבודה של הספרות, מתחת לסף הקבלה המינימלי שלה", כתב עוז ב"סיפור על אהבה וחושך".
בהשפעת סיפורי ויינסבורג, כך מספר עוז, גילה את עצמו כסופר וכאדם, והבין שהוא לא חייב לכתוב כמו סופריה הגדולים של התקופה, משה שמיר או נתן שחם, יושבי תל אביב. הוא שאף שיצירתו תהיה מושתתת על פואטיקה צ'כובית, המתארת אנשים קטנים והתרחשויות קטנות במקומות קטנים.
כך כתב עוז ב"סיפור על אהבה וחושך": "שרווד אנדרסון הוא שחילץ אותי מן המלכוד הזה. הוא 'שיחרר לי את היד הכותבת'. כל חיי אודה לו על כך... הספר הזה, הצנוע, עבר עלי כמו מהפכת קופרניקוס הפוכה: קופרניקוס גילה שעולמנו כלל אינו מרכז כל היקום, כפי שחשבנו עד ימיו, אלא רק כוכב לכת בין שאר כוכבי הלכת שבמערכת השמש. ואילו שרווד אנדרסון פקח את עיני לכתוב על מה שסביבי". מכאן אפשר להבין אולי מה כונן את ספרו האחרון של עוז, היפה והמלנכולי, "תמונות מחיי הכפר".
היוזמה להוציא לאור מחדש את הספר היא מבורכת; התרגום החדש של רחל פן קולח ועדכני, אבל עדיין סביר
להניח שיהיו לא מעט קוראים שיעדיפו להחזיק בתרגום הישן של אהרן אמיר, עקב שפתו הייחודית. רק אצל אמיר אפשר למצוא משפט כמו "הסופר, איש זקן לבן-שפם, התקשה במקצת לעלות על משכבו. חלונות בית-מגוריו גבוהים היו, והוא רצה להסתכל באילנות בהקיצו בבוקר. נגר בא להגביה את המיטה עד גובה החלון. מרקחה שלמה נרקחה בעניין זה".
אנדרסון רקח, אם כבר, 24 סיפורים קצרים – אחד מהם ארוך יותר – שכל אחד מהם עומד בפני עצמו, אבל גם קשור בקשר עלילתי ולפעמים כמעט מיסטי לאחרים. איכשהו הבנאליה של החיים הופכת בספר הזה לאמנות. הסופר הזקן ולבן-השפם שמוזכר בסיפור הראשון כותב את "ספר הגרוטסקות" שלו, פרויקט ספרותי שאפתני שאותו לא פירסם מימיו. יכול להיות שכל אחת מן הדמויות המופיעות בסיפורי "ויינסבורג, אוהיו" היא גרוטסקה בפני עצמה, ועם זאת היא גם אנושית עד כאב. אבל בעצם, כולנו כאלה, לא?
