אין ספק שמכל התגובות לטיול, זו השאלה הנפוצה ביותר שנשאלתי כאשר סיפרתי שזכיתי לבקר בקבוצת האיים הנפלאה הזו. לא "מה ראית?", לא "איך היה?" – אלא התקציב, כמה כסף זה עולה. אחרי שביקרתי שם בעצמי, אני חושב שזו השאלה הראשונה מפני שאנשים יודעים שאת הגלפגוס לא ניתן לתאר במילים. לכן, הם מנסים לברר אם יש להם סיכוי להגיע לשם בעצמם.
האמת? לא כל כך פשוט לתאר את התחושות והחוויות מגלפגוס במילים, אבל אני אנסה לתאר לכם את המראות של הגלפגוס כדי לתת לכם מעט מהחוויה המדהימה שחוויתי שם.
איי גלפגוס (בספרדית: Islas Galápagos) הם קבוצה של איים געשיים המפוזרים באוקיינוס השקט. האיים נמצאים בשליטתה של אקוודור וידועים בזכות איכלוס מגוון בעלי חיים ייחודיים אשר אינם מפחדים מבני אדם ועל כן ניתן להתקרב אליהם עד למרחק נגיעה. כמו כן, מפורסמים האיים בזכות מחקריו של צ'ארלס דארווין. מסעותיו באי תרמו לגיבוש תיאוריית האבולוציה והברירה הטבעית , זאת כאשר הבחין כי ישנם הבדלים משמעותיים בצורת המקור של ציפורי הפרוש (finch), הנמצאים על איים שונים, והסיק כי כל ציפור הסתגלה בהתאם לסביבה ולמזון אשר נמצא על האי בו היא חיה.
חשוב להדגיש כי למרות הקרבה המדהימה לבעלי החיים, חוקי האי קובעים כי אין לגעת, או אפילו להתקרב, לבעלי החיים, וכאשר בעל חיים מתקרב אליך יש לסור מדרכו. זאת על מנת שלא לפגוע במרקם העדין וכה מעניין השורר באיים וכדי לא לשנות שום דפוס התנהגות טבעי של בעלי החיים.
איי הגלפגוס לא היו קיימים עד לפני כמה מיליוני שנים. עקב תהליכים געשיים נוצרה התרוממות קרקע ובעקבותיה התפרצויות געשיות הביאו ליצירתם של האיים אשר עשויים בעצם מלבה שהתקשתה. חלק מהרי הגעש עדיין פעילים, וההתפרצות האחרונה התרחשה שם באפריל 2009. רק לפני כ-120 שנה, התרחב האי סנטיאגו בכ-11 קילומטר בעקבות התפרצות הר געש סמוך.
סה"כ ביליתי באיים שבועיים. השבוע הראשון עסק בעיקר בצלילות, אבל מי רוצה לשמוע על המוני כרישים, צבי ים, מנטות, עטלפי ים, טריגונים (stingrays) וכלבי ים (sea lions) ? סתם שעמום. לצערי הרב, סיפורי הצלילות יתאימו לפעם אחרת, ולו רק בגלל העובדה שמארז הצילום שלי דלף החל מהצלילה הראשונה ואיני יכול לגבות את סיפורי בתמונות.
לכן נעבור הישר אל השבוע השני, אותו ביליתי על ספינה רעועה בלב ים, נע בין איים שונים וחיות אין ספור. הספינה, פלוריאנה שמה, מעין סירת מנוע קטנה המאכלסת שישה עשר אורחים ושישה אנשי צוות, הייתה זו שהגשימה כמחצית מחלומות ילדותי בשמונה ימים של טבע טהור ובתולי.
המסע החל עם הכרת אנשי הצוות וחברי לסיפון. בראש הצוות עמד המדריך, ויקטור מנדיה, לוחם בשייטת של אקוודור ובעל ותק של 18 שנות הדרכה באיים. זהו איש שראה הכל מהכל, אך דבר זה אינו מונע ממנו להתלהב כמו ילד קטן כאשר הוא רואה סולה כחולת רגל צוללת אל תוך המים במרדף אחר דג. אף על פי שראה את אותו מחזה בדיוק אלפי פעמים.
נוסף על ויקטור, הורכב צוות הסירה מהקפטן הידוע בשמו "קפטן" (ואשר כינה אותי "כריש פטיש" בעברית צחה), טבח, מלצר שמתפקד גם כברמן (האמריקאים והגרמנים שותים לפחות 4 בירות ביום), שני מכונאים ומשיטי סירות הגומי.
למרות שציפיתי לפגוש בעיקר צעירים בטיול, אורחי הספינה היו דווקא מגוונים למדי ומבוגרים יחסית - 2 מורות מארה"ב, 4 מורים מגרמניה (גם אצלם יש חופש גדול בו כל המורים יוצאים לטיולים חובקי עולם) וקבוצה של צלמים אמריקאים, חבורה בשנות ה-50 לחייהם אשר יוצאים למסעות צילום ברחבי העולם עם ארסנל עדשות שלא היה מבייש שום חנות צילום (לדוגמא; ניקון 400 מ"מ 2.8F או קנון 600 מ"מ 4F, אם זה אומר למישהו משהו).
האמריקאים נראו מאוד רציניים ולא פספסו אף הזדמנות לדבר על כל ציפור נדירה שהם זכו לראות באלסקה ובשאר המדינות הממוקמות בקצוות התבל. לצערי, מהר מאוד התברר כי הצלמים האלה אמנם אוהבים מאוד טבע, אבל אוהבים הרבה יותר צילומים טובים. בכל הזדמנות דאגו לצלם עם הבזקת פלאשים לעיניי החיות (יש איסור מוחלט על כך בגלפגוס), לזרוק חול ואבנים לכיוונן כדי לגרום להן להסיט את מבטן לכיוון הרצוי או להיכנס לאזורים אסורים – כל זאת, רק כדי להשיג תמונה טובה יותר.
הצלמים מארה"ב וגרמניה מסנוורים את החיות עם הפלאש
יום שיגרתי בטיול כלל שיט לילי (אל היעד בו נטייל למחרת), סיור רגלי בבוקר, לאחריו ירידה למים לשנירקול, מנוחת צהרים, שנירקול נוסף וסיור רגלי החותם את היום. כל הימים היו ארוכים וגדושי חוויות, ואין ספק שכל רגע נוצל לטובה.
למרבה ההפתעה, ולמרות הסיפורים הרבים ששמעתי על האזור, אין כמות רבה מאוד של מינים באיים.
מדובר סה"כ בסדר גודל של כ-90 מינים שונים של ציפורים ובעלי חיים (לשם השוואה, ביערות הגשם של האמזונס ישנם 2000 מינים שונים של יונקים ובעלי כנף), אך ברגע שכף רגלכם נוגעת באי, אתם מבחינים בעושר הרב שלטבע יש להציע, וזאת בשל כמות עצומה של פרטים שניתן למצוא על כל אי. תוסיפו לכך את העובדה כי בעלי החיים פשוט לא מפחדים מבני אדם, ועל כן אין צורך להתחבא או להתאמץ מידי כדי לראות אותם, וקיבלתם את ההזדמנות הטובה ביותר בחייכם לראות עשרות אלפי פריטים במרחק נגיעה.
היום הראשון הוקדש לסיור רגלי ברובו. נסענו לצפות בצבי יבשה ענקיים, הלכנו במערה ארוכה אשר נוצרה בעקבות זרימת לבה תת קרקעית וקינחנו בשיט לילי אל יעדנו.
ביום השני, היום בו בעצם החל המסע, ירדנו לאי דרווין. כבר בנחיתה הרכה על החול הבתולי ראינו סולה כחולת רגל מקננת. בתוך הקן, הס פן תעיר, אפרוח קולני שמחכה לאוכל. בן רגע כל הצלמים שולפים מצלמות ויורים תמונות ללא הבחנה ממרחק אפסי, נפעמים מהאפשרות הנדירה לצלם ציפורים ממרחק כה קצר. חלפו מספר רגעים, ובערך עשרים מטרים, עד שגילינו כי אותו זוג הורים בחר לבנות את הקן מעט יותר רחוק ממושבה של אלפי ציפורים מקננות. כך שרוב התמונות של אותו גוזל ראשון נמחקו בשמחה מכרטיסי הזיכרון על מנת לפנות מקום למאות הגוזלים האחרים שכלל לא ציפינו לפגוש.
כאשר חזרנו לסירה ליווה אותנו גור כלבי ים קטן, אשר ככל הנראה חיפש את אמו שיצאה לים למצוא קצת אוכל לה ולרך הנולד. לשמע קולות הבכי קורעי הלב של הגור, עשינו מה שכל אמא טובה הייתה עושה - שלפנו מצלמות והתחלנו לצלם.
השנירקול במימי האוקיינוס השקט הוא חוויה בפני עצמה. כבר בפעם הראשונה שקפצתי מסירת הגומי אל המים הקרים (מאוד קרים), רק לקחו מספר שניות עד שכל הבועות הקטנות מהקפיצה נעלמו, ומולי בתוך המים, במרחק שלושה מטרים, שחה כריש לבן קצוות (whitetip shark).
כרישי הגלפגוס מכונים בפי המקומיים – "התרנגולות של הים" (chickens of the sea), וזאת בשל העובדה כי הם מעדיפים לבלות את היום בתוך נקיקים ולהתרחק מהאזור כאשר בן אדם מתקרב. לא נעים להודות, אבל רובם די פחדנים. במהלך אותו שנירקול שחו בין רגלי עשר ולדות של טריגונים צעירים, בני שבוע לערך.
סיור הערב של היום הראשון לקח אותנו אל האי ג'נובז. על אי זה נמצאים פרטים רבים של שחפיות (Brown Noddy Tern) אשר מושכות אל האי גם מספר קטן של ינשופים קצרי אוזניים. אלו מחכים על הקרקע ומזנקים במהירות כאשר אחת השחפיות חולפת מעליהם במעוף מסחרר. מכיוון שלשחפיות יש באי טורף טבעי, הן נמצאות במרחק רב מהנקודה אליה בני אדם יכולים להתקרב, והינשופים עצמם, רחוקים גם הם, מוסווים בצורה מוחלטת על האדמה הגעשית החומה.
בשלב מסוים, בעודנו מחפשים ינשופים ללא הצלחה, מבקש ויקטור המדריך מצלמה מאחד הצלמים. הוא מכוון למקום שנראה שרירותי לחלוטין, מצלם ואז מגדיל את התמונה. על המסך מופיעה דמות מטושטשת של ינשוף שאף אחד לא מצליח לזהות בעין בלתי מזוינת. רק לאחר הסברים רבים אנחנו מצליחים לזהות אותו מוסווה במרחק של 200 מטר מאיתנו. לא הצלחנו להבין כיצד זיהה ויקטור את הינשוף ממרחק כה רב, ועוד שזה נראה בדיוק כמו סלע. בשלב הזה כבר לא היה לי ספק איזה נכס מהווה ויקטור לטיול הזה.
כמובן שלא כל הטיול עבר ללא תקלות ותמיד ישנן בעיות שצצות. מחלת הים, הנקראת גם מחלת התנועה, תוקפת כשני שליש מהאוכלוסייה כאשר אלה נמצאים על כלי שיט בהפלגה בים. יש כדורים טובים מאוד שמונעים את הבחילה, ואם ההפלגה מתרחשת בשעת לילה אתה מרגיש כמו תינוק בערסל שיד ענקית מנדנדת אותו במשך שמונה שעות.
ערב אחד לא לקחתי את הכדור בזמן ונאלצתי לחזות בארוחת הערב שלי מתעופפת לה מעבר למעקה הסיפון, מה שגרם לי להקפיד לוודא מעתה ואילך מתי בדיוק מרימים עוגן, כדי להימנע מאירועים שכאלה. האירוע המרגש ביותר מבחינתי התרחש ביום השלישי להפלגה.
קמנו בבוקר כרגיל וישבנו לארוחת בוקר. אני לא ממש איש של בוקר, לכן בזמן שכולם שוחחו עם חבריהם לשולחן, אני אכלתי ובהיתי החוצה מהחלון. אני לא איזה מאמין גדול, אבל אם יש אלוהים הוא בטח אוהב אותי, מפני שלפתע ראיתי מין סילון מים מחוץ לחלון. אני לא יודע איך הבחנתי בזה, כי זה קרה במרחק של לפחות קילומטר וחצי מהספינה, אבל הייתה לי הרגשה שזה משהו גדול. קפצתי החוצה לסיפון, לפתע הבחנתי שוב בדבר הגדול בתוך המים, ישר צעקתי - "לוויתן!" וכולם יצאו החוצה לראות.
ויקטור רץ לקפטן, בדיעבד הסתבר שהוא ביקש רשות לקפוץ על הזודיאקים (הזודיאק היא סירת גומי ממונעת באורך 2 מטר וחצי בה יושבים משיט ו-8 אנשים) כדי לצאת לים לחפש את הלווייתן. רצתי להביא מצלמה ויצאנו לים עם זודיאק אחת, כאשר רוב האנשים נשארים לאכול באדישות מפני שהם חשבו שאני מדמיין.
שטנו לא מעט, כשאני, ויקטור והאחרים אחוזים התרגשות וציפייה, פתאום אנחנו מבחינים בהתפרצות של מים ואחריה מופיע גוף שחור ענק מהמים - אין שום ספק, זהו לוויתן. התקרבנו עוד יותר עד למרחק בו הלוויתן היה כה קרוב עד שלא הצלחתי להכניס את כולו לתוך הפריים. מרוב התרגשות מעוצמת החוויה רעדו לי הידיים ולא הצלחתי אפילו לפקס את המצלמה.
התברר לנו שמדובר בנקבה מסוג לוויתן גבנוני (Humpback whale) ובגור הקטן שלה. הם הוציאו את חלקו האחורי של הראש, שם בעצם ממוקם פתח הנשימה, על מנת לפנות את הפחמן הדו חמצני ולשאוף חמצן טרי. דבר זה מתבטא בהשפרצה של זרם מים אשר מצטבר בפתח הנשימה ובכך בעצם מאפשרים הם הזדמנויות צילום כאשר סנפיר הגב הפצפון שלהם בולט החוצה למספר שניות.
אחרי פעמיים-שלוש בהן הם מוציאים את הגב החוצה מהמים, הם צוללים למשך 5 דקות, ואז מתחיל המתח בו אני וחברי לספינה מסתכלים סביב כדי למצוא את הספלאש הבא על מנת לשוט בעקבותיו. קשה לתאר את הסצנה הזו, אך תארו לעצמכם שאתם נמצאים בסירונת פצפונת ממש בלב ים, כאשר רק הגלים מזיזים אתכם מצד לצד ובמקום שורר שקט מוחלט, עד שלפתע נשמע רעש שדומה לקינוח אף נוזל במיוחד, אתם מסובבים את הראש לכיוון אותו קול ומזהים יצור שחור וחלק בגודל אוטובוס, מטרים ספורים מכם.
שטנו בעקבות הלווייתנים כ-20 דקות (שהרגישו כמו שניות) וכשהם התרחקו חזרנו לספינה ויצאנו לסיור הבוקר הראשון, כשכל גופי, כמובן, מלא עדיין באדרנלין.
סיור הבוקר הרגלי לקח אותנו לטיול על לבה טריה בת 120 שנה לערך. סוג אדמה זה נקרא - "אה אה אה". זאת מפני שאלה היו הצעקות אשר יצאו מפיהם של בני הוואי, כאשר ניסו ללכת יחפים על הבליטות הדוקרות אשר נוצרו בשל הגזים שהשתחררו מהלבה מעט לפני שהתקררה והתקשתה (לא מאמינים? תבדקו בגוגל!).
בסיום הסיור התכוננו לצאת לשנירקול היומי, אך אחת הבנות הבחינה לפתע שוב בלווייתן. הפעם יצאנו עם שתי סירות, אבל לא לקחתי מצלמה כך שזכיתי לראות את כל המחזה המדהים הזה דרך זוג העיניים שלי, ולא דרך עינית המצלמה. אני יודע שצלמים מתקשים ליהנות לפעמים מהמראות האמיתיים, כדי לא לפספס חלילה שום תמונה, אבל אני ממליץ לכם להיות אמיצים פעם אחת ולוותר על תמונה טובה כדי ליהנות מהחוויה המיוחדת. האמת? יש רגעים שלא ניתן להעביר בתמונה או במילים, וזה היה אחד מהרגעים האלה.
המשיטים של הסירות היו נפלאים ועשו הכול כדי שנזכה לראות את הלווייתנים כמה שיותר מקרוב. הפעם התקרבנו כל כך שבשלב מסוים ראינו איזה לבן ענק עובר ממש מתחת לסירה. הסתבר שזה היה הסנפיר של האמא שיצאה מהמים בערך 3 מטר מאיתנו. אז הבנתי למה שמו העברי של הלוויתן הוא "לווייתן גדול סנפיר".
להיות בתוך סירה באורך 2 מטר וחצי כאשר לוויתן באורך 12 מטר עובר מתחתיך זו חוויה עוצמתית ובלתי נשכחת. בפעם הזו זכינו לראות גם את פניו של הרך הנולד כשהוציא את הראש מהמים כדי להציץ. לא נעים לומר, אבל הגבנוניים הם לא בדיוק הדוגמנים של ממלכת בעלי החיים התת-מימיים, אבל זה לא גורע ולו במקצת מהאצילות והעדינות בה הם שטים מעל ומתחת לפני המים.
עמדתי על הסירה כדי לראות טוב יותר ולהשיג זווית צילום מוצלחת, והרגליים שלי רעדו מרוב התרגשות עד שכמעט נפלתי למים. מאוחר יותר כשחזרנו לספינה לא יכולתי להפסיק להסתובב במהירות על הסיפון כמו אב בחדר לידה, מפני שהייתי מלא באדרנלין וזה חייב אותי לזוז.
יום מושלם חייב להיות מושלם לכל אורכו, ובשנירקול השני זכינו לראות שוב כרישים לבני קצוות וכרישים שחורי קצוות, יחד עם מספר גדול של צבי ים. השנירקול באיים נפלא ורואים המון סוגים שונים של דגים ומינים תת מימיים אחרים. אמנם אין ממש אלמוגים, אבל יש המון כוכבי ים, המון סוגים של טריגונים (eagl rays, sting rays, mantas), להקות מאוד גדולות של דגים, אריות ים חברותיים שבאים לרקוד איתך ומנסים לנשוך לך את הסנפיר, וכמובן כרישים.
לפני ארוחת הערב שוב זיהינו את הלוויתנים ושוב קפצנו לסירה. הפעם לקחתי את המצלמה והצלחתי לצלם כמה תמונות לא רעות בכלל, למרות ששוב רעדו לי הרגליים והתרגשתי כמו ילד. בדרך חזרה לסירה הבחנו בסנפיר לבן גדול שט ליד הסירה שלנו, הפעם היה זה שוב כריש שחור קצוות, אבל הפעם גדול במיוחד- איזו דרך נפלאה לסיים את היום הזה!
למחרת, היום הרביעי לשיט, זכיתי לראות את שני סוגי האיגואנות המפארות את האי. הראשונה היא האיגואנה הימית (marine iguana), איגואנה המבלה את חייה ברביצה בלהקות ענק, אך הייחוד שלה הוא בכך שהסתגלה לצלול מתחת למים על מנת לאכול אצות ובכך הגדילה את שטחי המזון שלה.
האיגואנה השנייה, איגואנת היבשה הענקית (land iguana), היא איגואנה החיה על היבשה בלבד. ובהתאם לשם שניתן לה, היא בהחלט ענקית, לכן אין שום צורך להסביר מדוע קוראים לה כך.
אם עברתם פעם ליד חנות חיות וראיתם איגואנה ירוקה עצומה בחלון הראווה, היא כלל לא מתקרבת לגודלן של איגואנות היבשה הצהובות המסוגלות להגיע עד לאורך של מטר וחצי ולמשקל של עד 13 קילוגרם.
איגואנות היבשה, כמו גם צבי היבשה הענקיים, נמצאים בסכנת הכחדה עקב שתי סיבות עיקריות אשר נוצרו על ידי אותו גורם, ציידי הלווייתנים שחיו במאה ה-18 הגיעו לאיים כדי למצוא מזון למסעותיהם הארוכים. הם גילו שבשרם של צבי היבשה טעים וניתן לשמור אותם חיים בהפלגות ארוכות בלי צורך במזון רב.
בנוסף, התפעמו הם מהאיגואנות הגדולות (להן קראו דינוזאורים קטנים) וטענו כי בשרן טעים משל תרנגול. כך הצטמצמה אוכלוסיה של כמעט מליון פרטים מכל מין לאלפים בודדים בלבד. בנוסף לך, שחררו אותם ציידי לווייתנים את הכבשים, החמורים והחזירים, אשר הביאו עמם על הסיפון לצרכי מזון, מפני שלא היו זקוקים להם יותר כאשר גילו את הצבים והאיגואנות. אותם בעלי חיים השתלטו על שטחי המראה של הזוחלים המקומיים והחלו לפגוע בקינים כדי לזלול ביצים טריות. כיום, ישנו צוות ציידים מיומן אשר משתמש במסוק כדי לאתר ולסלק מינים פולשים באיים.
ביום החמישי, כאשר ביקרנו באי איזבלה, זכינו במראה שהזכיר לי סצנה מעולם הקולנוע- ממש על פי אות, החלו לפתע האיגואנות הימיות להיכנס למים. בהתחלה אחת אחת ואחר כך עשרות איגואנות אשר חיכו עד לרגע שבו מי האוקיינוס יהיו חמים מספיק כדי שיוכלו להיכנס אליהם ולאכול. המחזה כולו נראה כמו פלישה עצומה בסגנון הנדידה הגדולה.
מומלץ להקליק על "מצגת" בגלריה כדי לצפות בתמונות ברצף
ביום השביעי למסע טיילנו באי סנטיאגו. זהו אי אשר גולת הכותרת בו היא בעיקר הנופים המדהימים שלו- קשתות לבה חבויות מתחת למים והרי געש גבוהים מצידו השני, אך גם עליו ישנה אוכלוסיה מגוונת של בעלי חיים, ביניהם פינגווין גלפגוס, לטאות לבה, להקות של פלמינגו, עיט גלפגוס, אנפת לבה, חרגול לבה, שחף לבה, יונת גלפגוס ועוד מיני חיות אנדמיים. בשלב הזה, כבר צחקנו על כך שכל מין שנמצא על האי זוכה להוספה של המילים לבה או גלפגוס בסמיכות לשמו. האמת היא שרוב המינים פה אנדמיים והתפתחו בצורה שונה מקרובי משפחתם בשאר העולם, בשל בידוד איים מרוחקים אלה.
לסיום החוויה יצאנו לשנירקול אחרון, כאשר הוסכם פה אחד שזה היה השנירקול המדהים ביותר עד כה, ובו זכינו לראות משפחת אריות ים צדה בתוך המים, בעוד האב הענק והמאיים מתעלם מקרבתנו. ספרנו עשרה צבי ים שונים, ראינו עטלף ים, הוצאנו את הראש מהמים כדי להתלהב ביחד מהחיה האצילית, וכאשר החזרנו את הראש למים ראינו תחתינו כריש גלפגוס (Galapagos shark) אימתני. צללתי לעומק כדי לראות אותו מקרוב ביחד עם ויקטור המדריך ואני מוכן להישבע שראיתי אותו נותן לכריש נשיקה על הלחי.
ביום האחרון יצאנו לסיור נוסף בסירות הגומי בין עצי המנגרוב, בסצנה שנראתה כאילו נלקחה מהסרט אנקונדה 2, וזאת כדי לשרוף זמן עד לטיסה של הקבוצה חזרה לקיטו, בירת אקוודור. בתוך מפרץ קטן ראינו להקה של 30 כרישים קטנים שבקעו לא מזמן, הפעם שחורי קצוות. כרישים אלה יישארו במפרץ המוגן עד שיהיו בוגרים דיים לצאת לים הפתוח, התחלה נפלאה לכרישים הקטנים וסיום נפלא לטיול שלנו. כאשר נסענו במעבורת שלקחה אותנו לשדה התעופה נפרדנו בחיבוקים ונשיקות עם הבטחה להיפגש שוב. מקווה שהצלחתי להעביר חלק מהחוויה, ואם לא, אני בטוח שתיהנו מהתמונות. ואם אתם רואים איזה לוויתן צעיר מסתובב לו, תמסרו לו ד"ש חם ממני.
- הכתבה פורסמה במקור בגיליון 7 של מגזין הצילום "קומפוזיציה
"
לפנייה לכתב/ת 
