גאוות יחידה

"לא אומרים את המילה 'לסבית', אני שונאת אותה. 'גאה', בשבילך". זה המשפט הראשון שאומרת לי קרן שופן, סופרת צעירה שחוגגת בימים אלה 19 שנים. שופן, 162 סנטימטרים של אישה יפהפייה בגוף של ילדה קטנה, מרשה לעצמה לסכם כעת תהליך ארוך של שלוש שנים שבסופן ספר ביכוריה מגיע למדפים. הספר, "כוחה של אישה" בהוצאת "אופיר ביכורים", מעמיד במרכזו אהבת נשים סוערת ואמיצה, התמכרות לסמים ולאלכוהול וחיי זנות. הוא מכיל את כל הפחדים של הכותבת, הפנטזיות שתמיד רצתה לממש וגם לא מעט טקסטים שנכתבו בהשראת חייה האמיתיים שישאירו אותך פעורת פה.

"את באמת רק ילדה בת 18?"

קרן, ילידת באר שבע, היא הבת השלישית במשפחה של ארבע בנות. היא מגיעה מרקע מסורתי ולכאורה חיה חיים רגילים לגמרי. רק לכאורה. מגיל 15 היא שם – ילדה סקרנית שמנסה להבין את מקומה בעולם, את זהותה המינית, את הגבולות שאפשר לפרוץ ולמתוח. רצף של אירועים מחוללים בגיל צעיר כל כך, הם שהובילו אותה לתהות בנוגע למיניותה ולכתוב בסופו של דבר את הספר.

אין כמו לכתוב משהו שכואב לך. קרן שופן (צילום: שי שמואלי)

מתי בעצם הבנת שאת נמשכת לנשים?

"כשהייתי בת 16-15 עברה עליי השנה הכי קשה שהייתה לי. הרגשתי כמו הכבשה השחורה של הבית. התחלתי לעבוד אז במועדון בבאר שבע כיח"צנית. הייתי מבלה במסיבות עם חברים וחברות, ופתאום התחלתי להתבלבל ושאלתי את עצמי 'הייתכן? זה קורה?'. באחד הערבים נסענו לתל אביב, ואז עלתה לבר יפהפייה מעלפת שהתחילה לרקוד. מבחינתי הכול מתחיל כאן, כמו שאומר המשפט הראשון בספר שלי. אני לא אשכח את הבחורה הזאת בחיים. מאותו לילה התחלתי לצאת ולהכיר נשים".

מה עוד קרה בשנה הזו שהפך אותה לקשה כל כך עבורך?

"באותה תקופה מצאתי את עצמי עושה כל היום סקס, לא הבנתי מאיפה זה בא לי", היא מספרת בפתיחות מפתיעה, "שאלתי את עצמי 'את באמת רק ילדה בת 18?'. בשנה הזאת גם הכרתי את האדם שהטריד אותי מינית, עבדנו יחד במספרה. באחד הערבים כשסיימנו את יום העבודה הוא דחף אותי לקיר, ניסה להרים לי את החולצה ופתח את המכנסיים. בסופו של דבר הצלחתי לחמוק".

איך האירוע הזה השפיע עלייך?

"המקרה הזה הרתיע אותי מאוד. אני לא אומרת שהיום אני עם נשים בגלל זה כי האמת היא שהייתי עם אישה כבר כמה חודשים לפני כן, התאהבתי במישהי".

מי זאת הייתה?

"היו לי רגשות לבחורה שהייתה קרובה למשפחה שלי. היא הייתה גדולה ממני וכנראה בכלל לא ידעה שהיא כזו, וזה לא הלך. בסופו של דבר היא התחמקה ממני אחרי שגרמה לי לאהוב אותה, והנפילה שלי הייתה קשה. לא היה מי שידבר איתי".

"הייתי ערס קטן של באר שבע"

שופן הבינה שהיא זקוקה לתמיכה, ובחרה לקבל אותה באמצעות הדמיון הפורה שלה שהביא לעולם את אליאנה לוקסור, גיבורת הספר. "אין כמו לכתוב משהו שכואב לך. הטקסט לא בוגד בך, הוא לא שופט אותך, הוא לא אומר לך משהו שאת לא רוצה לשמוע. את מגיעה למסקנות לבד וזה מדהים", היא אומרת. בניגוד לנייר או למחשב שמקבל את הכול בהבנה, עם הסובבים אותה קרן התקשתה יותר להתמודד, במיוחד עם אמה: "אמא שלי היא אדם מקסים, עד הרגע שתדברי איתה עליי. רציתי להיות קרובה אליה והייתי זקוקה לה, כי זאת אמא ואין כמו אהבה של אמא. הבעיה היא שבאתי אליה עם העניין הזה בגיל צעיר מדי. אני חושבת שאם הייתי באה אליה היום, בוגרת ומגובשת יותר, אחרי שהייתי כבר גם עם גבר וגם עם אישה, אולי היה פחות רעש".

את עדיין מנסה להסביר לה מי את ומה עובר עלייך?

"עד שאני לא אגיע להחלטות ועד שלא אחווה אהבה אמיתית של רגש ומיניות, אני לא אגיד לה כלום. אני בעצמי עדיין לא יודעת מה אני, הכול מבלבל אותי. היא לא שופטת אותי, אבל אני יודעת שכואב לה. היא לא גאה בספר הזה".

איזו מן ילדה היית?

"הייתי הילדה הכי מוזרה בעולם, הייתי ערס קטן של באר שבע. הייתי גבר. הייתי מתנהגת כמו גבר, מדברת כמו גבר, יורקת כמו גבר. כילדה הייתי קונה את החיילים עם הטנקים, וכשהאחיות שלי שיחקו עם ברביות הדבר היחיד שעניין אותי זה להיות הבן של הברביות. במקום לרצות את הגבר הזה, אני הפכתי לגבר הזה. רציתי להיות שוטרת".

בדיוק כמו שופן, גם גיבורת הספר אליאנה הרגישה לא שייכת לעולם שסובב אותה. היא הגיעה לצרפת במקרה ושם התגלגלה לחיי חשפנות אפלים. בדיוק ביום שבו החליטה שנמאס לה מהחיים העלובים שלה, היא קיבלה ממשפחתה מכתב שחייב אותה לעזוב הכול ולנסוע רחוק אל העבר שלה, שטומן בחובו סודות גדולים יותר מכפי שהייתה יכולה לתאר.

במה את ואליאנה דומות?

"אנחנו לא דומות, הסיפור דומה. אנחנו שונות גם במראה וגם בהתנהגות. היא מקנדה במקור, מכורה לסמים ולאלכוהול, ואני לא עישנתי בחיים. אולי כתבתי על זה כי רציתי לנסות. החיים שלה לא יפים - יש לה דירת חדר בפינת הרחוב וידיד מבוגר, אנג'לו, שמנסה להוביל אותה לדרך הישר, והיא הייתה מאוהבת בחברה של המשפחה שלא עשתה לה טוב. אני עברתי הטרדה ואליאנה עברה אונס. כל הקטעים והחוויות המיניות נובעים ממשהו שהייתי רוצה לחוות או מדברים שכבר חוויתי".

כשאת כותבת, מה את מרגישה?

"כשאני כותבת אני לא מסתכלת על המסך, אני כותבת בעיניים עצומות. אני רואה תמונות, אני חיה סרט. אני רואה איך האנשים מסביב נראים, איך אליאנה מדברת, איך היא מלטפת".

אם היית יכולה, מה היית לוקחת מאליאנה?

"הייתי רוצה לקחת ממנה את החוויה של לחיות בחו"ל. אני עוד אחווה את זה".

"כלום כבר לא יכול להפתיע אותי"

כששומעים את שופן מפנטזת בתמימות של ילדה על חיים בחו"ל, קצת מתקשים להאמין שאותה בחורה כתבה ספר חצוף, בועט ומיני כל כך. לא מעט משפטים כמו "הפשטתי אותה מהבד שחצץ ביני לבין גופה. גופה העירום היה מכוסה בזיעה, אך האדים החמים מיד ייבשו אותו" - ממלאים את דפי הספר הלבנים והופכים את שופן ליוצרת עם תעוזה שלא מפחדת לחשוף גם מחייה הפרטים. "אחרי שהכרתי את האישה הראשונה היה לי רומן של שנה וחצי. זו הייתה ההתנסות הראשונה שלי במערכת יחסים אמיתית שכוללת אהבה ומין. אולי פחות אהבה ויותר מין. בסוף התקופה הזו החלטתי 'לקחת את עצמי בידיים' והבאתי הביתה בחור".

מה פתאום בחור?

"דחפתי את עצמי לנסות שזה יקרה, אבל היה לי קשה. אפילו הריח שלו היה אחר מהריחות העדינים שהייתי רגילה אליהם וזה הפריע לי. במשפחה כבר חשבו שהכול בסדר אצלי, אבל זה לא עבד".

מאז אותו רומן בתולי עם אישה מספר שתיים, הספיקה שופן לעבור לא מעט. בדיוק כמו הגיבורה שלה, גם היא מצאה את עצמה במקומות אפלים וגם היא ידעה לצאת מהם כשהרגישה שמקומה לא שם. בין לבין היא התאהבה שוב, אך גם זה לא החזיק מעמד. היום היא כבר יודעת לספר, בלי הרבה מילים, שיש "משהו" חדש באוויר שגורם לפרפרים בבטן, והיא נושאת את תמונתה בארנקה ("אם היא פה סימן שאני צריכה אותה פה, כי היא רחוקה").

מה גורם לך היום להיות עצובה?

"הלילה. כשמגיע הלילה אני נהיית עצובה. לדעת שאמא שלי לא ישנה טוב".

איך את מסכמת את שלוש השנים האלה?

"היום אני נגעלת ממה שעשיתי. יכולתי להשאיר טעם של עוד. כלום כבר לא יכול להפתיע אותי, אני מרגישה שעברתי הכול".

איפה אני אמצא אותך עוד עשר שנים?

"יכול להיות שתמצאי אותי חיה בשקר ובאכזבה - משהו שאני לא רוצה. יכול להיות בהיריון, עם ילד וחתול ג'ינג'י. או שתמצאי אותי עם הספר השלישי שלי, אחרי שלמדתי משהו שאני אוהבת והתחלתי לעבוד ולהיות עצמאית, עם אהבת חיי".

איזה מסר את מנסה להעביר לנשים דרך הספר שלך?

"הספר הזה מדבר על נשים שברחו מהאהבה שלהן ומהרגש האמיתי בגלל פחד מהמשפחה ומהחברה. אני בסך הכול רוצה שיראו אותי, ילדה בת 19 שמנסה לא לחיות בשקר".