"קדימה ילדים, תעשו לי כבר נכד"
מאחורי כל גבר או אישה שמייחלים לילד יש אישה שמייחלת להיות סבתא. אבל כשההיריון מתמהמה ומתחילים בטיפולי פוריות, הסבתות הפוטנציאליות מתמודדות עם תחושת תסכול כפולה - של עצמן ושל הבת או הבן. קבוצת תמיכה שהוקמה במיוחד בשבילן, עוזרת להן לגייס תקווה. מתוך "זמנים מודרניים" של "ידיעות אחרונות"
ליאור, בת ,54 אמא לשלוש, עבדה כאמבריולוגית (עוזרת מעבדה) במעבדות הפריה חוץ גופית בבתי חולים שונים וכיום עוסקת בליווי, תמיכה ואימון מטופלים ב"מרכז הרפואי לפוריות" שסניפיו פזורים ברחבי הארץ. לעיסוק הזה הגיעה אחרי שהרגישה במצוקה של האמהות של המטופלים שלה – אלה שכמהות להיות סבתות, אבל במקום לקחת נכד לחיסון שומעות על זריקות ההורמונים של אמו, ובמקום להרגיע תינוק בוכה מרגיעות זוג מתוסכל אחרי עוד טיפול שנכשל.
"הרבה אמהות מרחמות על הילדים שלהן ולא יודעות איך לפתוח את הנושא ולדבר איתם," היא מספרת" .מצד אחד, הן רוצות להתקרב לבן או לבת, ומצד שני חוששות לפלוש לתחום לא להן." ליאור לא הסתפקה בזיהוי המצוקה של הורי המטופלים והחליטה להקים קבוצות תמיכה מיוחדות למי שהיא מכנה "סבתות לעתיד." גם הסבים מוזמנים, אבל עד היום לא הצטרפו כאלה".הסבתות לעתיד זקוקות להקשבה טוטאלית, לא שיפוטית, ולאישור שהחרדות שלהן נורמליות," מסבירה ליאור. למי שלא מעוניין במסגרת קבוצתית, ליאור מציעה אימון אישי.
למה, לדעתך, סבים לא מצטרפים לפגישות?
"מתוך מבוכה. זה לא ממש נעים להתגלות כלא יודע, ומלאכת השיתוף אינה שמורה להם."
איזו בעיה חוזרת ועולה בקבוצות?
"החשש שההתערבות הרפואית תפגע במטופלת. לפעמים גם עולה חשש שתיפול טעות, ובטעות ייקחו ביצית של מישהי אחרת. פחד אחר הוא שילד שייוולד מתרומת זרע או ביצית לא יהיה דומה להוריו. קושי נוסף הוא השפעת ההורמונים על המטופלת, כמו שינויים במצב רוח או השמנה, מה שמעלה שאלות כמו מה אני כאמא יכולה לעשות, איך מדברים על זה ואיך להיות שם עבורן."
איך מתגברים על התחושות של "משהו לא בסדר אצלנו?"
"לומדים להאמין שאני ומשפחתי נורמליים ואהובים, גם אם נגזר עלינו לעבור טיפולי פוריות."
נו כבר
דינה (שם בדוי,( בת 55 מיישוב בדרום הארץ, היא אחת המטופלות של ליאור. בתה הבכורה בת ,38 רווקה וכרגע לא מתכננת להיות אמא. בתה השנייה בת ,35 נשואה ואמא לבן 7 שנולד בהפריה, נמצאת בעיצומם של טיפולי פוריות שכללו גם הפלות" .מכיוון שכל תקוותיי תלויות בה, האכזבה על כך שאינה מצליחה להרחיב את משפחתה בקלות גדולה," היא מודה. "שנים התייסרתי בגלל זה, כי אני יודעת שזה לא בשליטתה ושהיא סובלת מזה. עכשיו אני עוברת תהליך שבו אני משחררת ציפיות ממנה ומבינה עד כמה הן מלחיצות אותה. נפטרתי ממחשבות שעברו לי בראש בעבר, כמו 'נו כבר, בגללך אהיה סבתא מבוגרת, כל-כך רציתי להיות סבתא צעירה וכל החברות שלי כבר סבתות."'
הבת שלך סיפרה מה בדיוק הבעיה?
"בתי תוכל להרות רק בעזרת תרומת ביצית. זו לא איזו בשורה שנחתה עליי ושהרגשתי שנפלו עליי השמיים. היא סיפרה לי בפתיחות אפילו בלי שאשאל. לא הייתי שואלת, אם היא לא הייתה משתפת. אבל אני לא משתתפת בהחלטות כי זה לא ענייני, וכי אני לא רוצה להכניס מתיחות בין בתי וחתני. ממילא הנושא הזה מביא ללא מעט חילוקי דעות."
האפשרות לאמץ עלתה פעם?
"מצד בתי וחתני מעולם לא, ואני לא אעז להעלות את הנושא. אני חושבת שהם לא מעוניינים, כי זו מבחינתם כניעה במלחמה שהם מנהלים. לאחרונה נשמעים הרבה קולות שקוראים לאמהות לאמץ ולא להילחם בטבע, אבל לאמהות יש תשוקה ללדת בעצמן, והן גם חושבות על עתיד הילד ועל מה הוא ירגיש כשיגלה בבגרותו את האמת. בעניין תרומת הביצית היא דווקא שיתפה אותי ואמרה שעוד לא החליטה אם בעתיד תספר לילד, ואם כן אז איך."
התגובות שדינה מקבלת מהסביבה לא ממש עוזרות להתמודדות עם הלחץ. "תמיד כשמבצבצת לה קצת הבטן החברים והמשפחה שואלים – 'נו, מתי יהיה כבר משהו'? הם חושבים שאם ישאלו נודיע שכן ומתאכזבים לגלות שלא. זה טבעי, אז אני סולחת, אבל בפנים זה כואב ועושה צביטה. נכד אחד זה עולם ומלואו והנכד שלי הוא האושר של חיי, אבל לכל סבתא יש חלום לראות כמה נכדים מתרוצצים ועושים בלגן. אני מסתובבת בתחושה שאולי יהיה לי רק הנכד הזה ושלבתי יהיה רק אותו. בעיניי בן יחיד זה סוג של החמצה."
את משתפת אנשים מחוץ לקבוצה ברגשות שלך?
"בכלל לא. אני מאלה שמעדיפים לשדר שהכל בסדר. יש תמיד חשש של מה יגידו, שיראו בזה כתם. גם הבת שלי מעדיפה לשדר שאין בעיה."
במשך הטיפול דינה קיבלה כלים להתמודדות עם התחושות הקשות. "בעבר הרגשתי שכל החיים שלי סובבים סביב התקווה שהבת שלי אוטוטו נכנסת להיריון. ככה התעוררתי כל בוקר, אבל כשהנחתי את הראש על הכרית בלילה כבר הייתה בי אכזבה. במפגשים למדתי לחפש את מקורות האושר בעצמי ולא רק בה. גיליתי שיש כלכך הרבה דברים שרציתי לעשות ודחיתי, תמיד אמרתי שיום אחד אעשה אותם. רציתי, למשל, להירשם לחוג צורפות ולא נרשמתי. חלמתי להתחיל להתעמל ודחיתי. יום אחד החלטתי שאני עושה את זה: נרשמתי לחוגים, התחלתי לחיות. היום אני יוצאת, נפגשת, נהנית, רואה סביבי שיש צרות גדולות יותר.
"הבת שלי שמחה בשמחתי. גררתי אותה לעניין הספורט, וגם לה זה עושה טוב. אמנם אנחנו מתעמלות בנפרד, אבל הרווחנו עוד נושא לשיחה. היא עוברת ימים לא קלים, אבל העיסוקים שמסביב עוזרים לה. זו המלצה שיכולה להיות רלוונטית להרבה הורים במצבי: לא להיות אובססיביים על המטרה ולהיות עסוקים כמה שאפשר, כי זה מסיח את הדעת."
החברות לא מבינות
לאה (שם בדוי,( בת 58 ממרכז הארץ, שמעה על קבוצת התמיכה מבנה, המנסה זה חמש שנים להביא לעולם ילד ראשון עם אשתו. לקבוצה החליטה להצטרף למרות היותה ביישנית ומופנמת. "לא היה לי קל להשתלב," היא מודה. "מה שעזר לי היה הכלל שלפיו רק מי שרוצה מדבר, מי שמשתף יודע שהכל נשאר במסגרת המפגש ואסור להדליף מידע החוצה. בפגישה הראשונה היה משחק פתיחה שכלל קלפים, וכל-כך רציתי להשתתף אבל לא העזתי, אז לקחתי קלף ודיברתי עם עצמי, בלי לשתף את כולם."
בפגישה השנייה לאה כבר הייתה הדוברת השנייה בסבב. "אחרי שעיבדתי את מה שהיה במפגש הראשון וראיתי שאני מתחברת לסיפוריהן של האחרות ומרגישה נוח בחברתן, העזתי להיפתח והרגשתי הקלה. לא האמנתי שאדבר על זה עם זרים, אבל אולי דווקא אותה זרות עזרה לי."
לאה נוכחה שבעיות דומות מטרידות את כולן: "השאלה שתמיד צצה היא למה זה מגיע לי, מה עשיתי שדווקא אצלנו זה ככה. המשבר הגדול מגיע בדרך-כלל אחרי שלושה טיפולים כושלים. אז נפתחת תהום עמוקה שמושכת את המטופלים ואת המשפחה למטה. המשבר הגדול של הבת שלי היה אחרי עלייה דרסטית במשקל, ממידה 38 ל,42- שהובילה לירידה באנרגיות ובמוטיבציה."
הקשר עם המשתתפות האחרות נשמר מעבר למפגש החד-שבועי?
"בהחלט. כבר בהתחלה החלפנו מספרי טלפון. הייתה לי כימיה נהדרת עם שתי משתתפות ויצרנו קשר גם בין המפגשים. החברות שלי שהן סבתות לא מסוגלות להבין את סוג הכאב הזה, הן תמיד אומרות 'יהיה בסדר.' אבל החברות מהקבוצה איתי בסירה. כמובן שכשמודיעים על היריון, כולנו שמחות אחת בשביל השנייה."
לאה מספרת שדרך הקבוצה למדה מה עובר על בנה, אבל בעיקר מה עובר עליה. "קיבלתי לגיטימציה לחוש רגשות שונים וגיליתי שאני יכולה לחיות עם הבן שלי בשלום, גם אם אני לא תמיד מבינה אותו. לפני כן כל הזמן הייתי שואלת אותו מה העניינים אצלם, אם הוא רוצה שאברר לגבי רופאים, מה היו תוצאות הבדיקות"...
ובקבוצה למדתן שלא מתערבים בכלל?
"לא תמיד, תלוי במקרה. למדנו שצריך לבדוק מה הילדים רוצים, לפתוח את הנושא ולשאול אותם עד כמה הם מעוניינים שנהיה מעורבים. כדאי לשאול שאלות אמפתיות כמו אם טוב לכם עכשיו, ואז לראות באיזו מידת התערבות הם מעוניינים – תוך מתן הרגשה שלא איפגע אם לא ירצו לשתף."
כשמדובר בכלתך זה בטח יותר רגיש ומורכב.
"מצאתי דרכים ליצור איתה קשר. זה יכול להיות במבט, במגע – רואים מה טוב לה. ביקשתי ממנה שתספר לי רק אם ומתי שמתאים לה, ואמרתי שאני יודעת שלא קל לה ושאני כאן בשבילה. היא קיבלה את זה בהתרגשות ובאהבה. כשזה לא מתוך רחמים, לחץ, עצבות או שיפוטיות, זה הכי יעיל."
לאה מוסיפה כי ההתעסקות בנושא פעם בשבוע מקילה על המועקה שהרגישה כל השבוע. "תמיד זה ישב לי כמו ענן מול העיניים. הקבוצה הטעינה אותי בכוחות מחודשים."
את חושבת שהשתנית?
"כן, בעיקר במה שקשור לתקשורת עם הבן שלי. הוא כבר לא מאכזב אותי. כל ההאשמות שהטחתי בו – שלא בפניו – נמוגו. אין לי כעס כלפיו על כך שלא הפך אותי לסבתא או שלא מילא ציפיות. למדתי להיות ערנית לטון הדיבור ולהפריד בין הכעס הלגיטימי על המצב לבין הכעס עליו. למדנו גם שחשוב להאמין שיגיע הנכד שלו אנו מייחלים. לא תמיד יודעים מראש את הדרך, אולי הפריה, אולי אימוץ, אבל זה יקרה אם נמשיך להיות שם בשביל הילד שלנו. בסוף הדרך החשוכה יהיה אור גדול."
שיתפת את בעלך במה שלמדת במפגשים?
"הגברים רואים אחרת את הדברים. זה לא שלא אכפת להם, אבל בעלי, למשל, לא היה במקום שבו הייתי. בכל אופן, תמיד שיתפתי אותו במה שהתרחש בקבוצה. רציתי שרק יקשיב. חוויתי ככה חוויה כפולה – תוך כדי שחזור השיחות בפניו, הרגשתי את המשמעות של ההקשבה שעליי ליישם כשאני עם בני."
מה את מציעה להורים במצבך?
"לא להיסחף למסקנות שקשורות ב'מי אשם' – בן או בת הזוג, כי זה עלול להוביל אפילו לפרידה, מה שקרה אצל לא מעט משפחות. אין ספק שנדרשות מהזוגות תעצומות נפש במצבים כאלו, והסיכוי שלהם לעבור את המכשולים יהיה גבוה בהרבה אם ייעזרו באיש מקצוע."
לפנייה לכתב/ת 
