חג שמח, ילד
"ושוב ריחות החמסין הללו מתאבכים בין ערוגות הפרחים, וקילוח דק אבל עקשן של שריפה נישא מחצרה של המכשפה התימניה פרחיה". כך יצא תרגיל הכתיבה של יוסי אבני לוי
ושוב ריחות החמסין הללו מתאבכים בין ערוגות הפרחים, וקילוח דק אבל עקשן של שריפה נישא מחצרה של המכשפה התימניה פרחיה, שמעשנת נרגילה ואורבת לתרנגולות של אבא כדי לשסע אותן בשתי ידיה.
ושוב הבוהק הזה מלבין ומסמא מעבר לוילון המטבח, ויש געגוע גדול עמוק בבטן, תחושה של חג ושל אסון גם יחד, ואבא משעין את הסולם אל הקיר ומטפס כמו בשנה שעברה עד מרומי המזווה, ומפיל ארצה שק ישן של פסח שאוצרות חבויים בו. כלי נחושת ממורקים נשמטים מהשק בקול חבטה, וריח מתקתק ומעופש להם, ריח של פעם בשנה.
"אבא שלי עליו השלום נתן לי את זה", אבא ממשש בחיבה את הקַאנדוּני העתיק, כלי כסף חרוט שמגישים בו קוביות
ביקור בית
מהחוץ פנימה
עמיחי שלו
יוסי אבני לוי, סופר, איש משרד החוץ, מזרחי עם אובססיית שואה וגיי, חי בסתירה שמניעה אותו קדימה. קפצנו אליו לביקור בית וזכינו לשמוע אותו מנגן באקורדיון
"הורה ושימחה, הורה ושימחה", אבא שר בהתרגשות עילאית וגורר את השק למרכז המטבח. "מעכשיו אסור לגעת בחמץ. את שומעת את זה, בהמה, או שאת עושה את עצמך חירשת?", הוא דוחס בכוח את הכלים הישנים לעומק הארונות, צלחות וכוסות וסכינים ומזלגות, וקושר את דלתות הארון זו לזו בשרוכים שחורים. "את לא תקלקלי לי עוד פעם את החג, את שומעת?" הוא צועק אל אשתו.
אבל היא לא משיבה. בפנים חתומות היא קוצצת על השיש השבור שבפינת המטבח קרקפות של כוסברה ירוקה וצרורות של שמיר ושל פטרוזיליה. הילד יכול לשמוע אותה נאנחת אל עומק שמלתה, "מַאדַאר, מַאדַאר. הגיהינום הזה מתחיל עוד פעם". עמוק מהסינור המוכתם שלה בוקעת האנחה הזאת, נישאת כמו בועית שקופה של כאב.
אבא בולש כעת אחר המגירות ואחר הסדקים החבויים, ועיניו אורות. "מה זה?" הוא שולף בתענוג כפית בודדת. "חמץ! כפית חמץ! הויייי!!!! רק אתמול ראיתי אותך משתמשת בזה! טרֵפה! גוי! גוי גדול אשימֶנו!" הוא מייליל ומצווח בחדווה. "תיכף תקבלי סטירה כזאת, שהראש שלך יתגלגל עד לקערה!" הגוף שלו רועד. "את לא תקלקלי לי, ערב חג! תורידי את הראש שלך לרצפה כשאני מדבר, ואל תגלגלי את העיניים שלך! ואתה, מה אתה עושה?" הוא מתקרב אל הילד.
הילד יושב על שרפרף נמוך, ועוזר לאמא לברור אורז. הוא מלקט מתוך הגרגרים הלבנים אבנים זעירות ומיני פסולת. גופו הקטן מתקשח. הוא פוחד, אבל משהו חזק צומח בקרבו, חזק בהרבה מן הפחד. חזק מן האשמה. כי הילד כבר יודע. שנים יחלפו, והידיעה הזו תלוש בו את דרכה למלים.
"מהבוקר אסור לך לאכול חמץ. אתה הבן הבכור", האב מדגיש בחומרה יתרה. "לבן הבכור אסור לאכול חמץ כבר מהבוקר. חמץ בערב חג זה עוון גדול!" האב מרים את קולו בבהלה, כאילו אלוהים בכבודו ובעצמו יושב סמוך לתקרה המסויידת סיד זול. "מי שאוכל חמץ ערב חג מקבל פצעים רעים!" קולו של האב הופך להיות רך פתאום, מהוסס, אפילו מבוייש.
"תעזוב אותו בשקט. שיאכל מה שהוא רוצה", אמא מנגבת את ידיה במגבת רטובה.
"את לא תרימי עלי את הקול שלך! את שומעת? את העור שלך אני יקלף!" האב צורח מוכה חימה. עיניו יורות ברקים שחורים. "סוף פסוק אני ישים לזה! סוף פסוק!" הוא מטיח את השק הגדוש כלי פסח על הרצפה. מחבתות וקעריות מתפזרים על הרצפה בשאון רב. "ואיפה שמת את הסרוויס של החג?" הוא שואג. "הגעָלה כבר עשית, שאת יושבת ככה כל היום, רגל על רגל? בשביל מה יש לי אישה?!" הוא מתקצף.
והילד יושב כל העת על השרפרף הנמוך ובורר את האורז בכוונה גדולה. אבנים קטנות לכאן וחלומות גדולים לשם. "חג שמח, ילד", אמא מחייכת אליו מקצה המטבח, והחמסין הראשון מרקד מעבר לוילון כמו דרוויש שיכור, סהרורי, מסחרר שמלות לבנות של ייאוש.
יוסי אבני לוי, סופר, דיפלומט. בין ספריו: "שירת החטאים", "איש ללא צל", "דודה פרהומה לא היתה זונה", "כנגד ארבעה בנים" ו"גן העצים המתים"
- לכל תרגילי הכתיבה
לפנייה לכתב/ת 
אבני לוי. הגעלה כבר עשית?
צילום: פאבל הופמן
מומלצים
